תחנות בביקורת הספרות: טורקואטו טאסו

טורקואטו טאסו

רקע והשפעות על מבקרי הספרות ברנסנס באיטליה:

  • השפה הלטינית הייתה באופנה. מהרגע שהחלק המערבי של האימפריה היוונית הלכה ואבדה,
  • גילוי הפואטיקה של אריסטו ברנסנס (קודם כל באיטליה) השפיע עמוקות על מבקרי הספרות והיוצרים עד לרומנטיקה (ראשית המאה ה-18).
  • אריסטו כתב תיאוריה אידיאלית ולא ראה באף יצירה כיצירה מושלמת. מבקרי הספרות עד הרומנטיקה כתבו עשו אדפטציה של הפואטיקה כדי לאפשר חיבור של יצירה מושלמת.
  • שני אפוסים גדולים: טאסו: ירושלים הליברלית (אפוס טרגי), ואפוס קומי.
  • ברנסנס האיטלקי יש תיאוריטיזציה עמוקה => גם עיסוק רב בתיאוריה של הספרות והיצירה וגם היוצרים עצמם הם התיאורטיקנים (מראשית המאה ה-20 חלה התפלגות בין הכתיבה המטה-ספרותית לכתיבה הספרותית עצמה)

קצת על טאסו:

  • היה קצת משוגע (הזמין את עצמו לחקירה באינקוויזיציה, כי הוא חשב הוא לא דתי מספיק)
  • יצירות שהשפיעו על התרבות באיטליה: Orlando filio (אורלנדו המאוהב/מטורף נכתב ע"י Arioto) טאסו כתב שני יצירות משמעותיות: את Jerusalem ledornta ואת ירושלים המשוחררת.
  • שאיפה תיאורטית: להגדיר תיאוריה ואז לעשות מודיפיקציות.
  • טאסו היה משורר ולכן לא רצה לוותר על חלק ממושאי כתיבתו => התיאוריה שלו תואמת את הצורך שלו לכתוב על נושאים מגוונים.

הדיון הראשון: המשורר לא יכול להגן על צד מסויים.

הדיון השני: אמינות והקשר בין אמינות לאמת:

  • הקדמה:

א.      אפלטון טען שהשירה בהגדרתה היא אינה אמיתית, היא מחכה אותה.

ב.       אריסטו טען ששירה יכולה להיות אמיתית.

ג.        שלושה מרכיבים שאריסטו הגה: אמת פידיון ושקר.

  • · תורתו של טאסו:

א.      ביסוס השירה על ההיסטוריה: חייבים לכתוב על אירועים היסטוריה – והוא מחדד: שזכו לתיעוד.

טאסו מוציא מן הכלל רק את הומרוס ככותב גדול לא ביסס את יצירותיו על ההיסטוריה: בתקופתו לא הייתה היסטוריה.

–          למה רק היסטוריה? הזמן עושה את הסלקציה שלו. כל מה שנשמר ראוי היה שישמר וכל מה שלא נשמר כנראה, לא היה ראוי שישמר.

–          אסור להמציא, צריך להשתמש במה שיש.

ב. "להערים על הקורא" – בכל מקרה: שקר הוא אחד המקורות המרכזיים ליצירת השירה – עבודה בעיניים. שירה מבוססת על סוג מסויים של שקר והונאה. אולם כדי שהשירה תפעל, אנשים חייבים להאמין שהיא אמיתית (אנשים שיחשבו שהשירה היא שקרית יחסמו את עצמם והשירה לא תגיע אליהם) לכן צריך לנסות לקרב אותה לאמת ככל שיותר.

ג. אבחנה בין פדיון לשירה:

אריסטו יצר קטגוריית ביניים: השירה במהותה כפדיון (מימסיס – שני מושגים שהם אחד).

טאסו הבחין בין שניהם: פידיון מבוסס על המצאה (על שקר) לעומת שירה שמבוססת על היסטוריה.

[האח הגדול מושך קהל כי הוא מבוסס על אמת???]

ד. בין התוכן לאסתטיקה: עולה שאלה: יש אירועים היסטוריים מוגבלים: מה נעשה? נמחזר כל הזמן את אותם האירועים? מה שחשוב זה לא התוכן, אלא הייצוג האומנותי של התוכן. לא המה אלא האיך.

ה. מסוני: חלוקה לשניים של מושג החיקוי:

–          החיקוי האיקאסטי: דברים שקרו במציאות ומחכים אותם.

–          חיקוי פנטסטי: חיקוי של דברים שלא קרו במציאות.

טאסו טוען שלחכות משהו שקרה במציאות זה קשה יותר ומורכב יותר מלהמציא עלילה.

ו. המסתבר:

מסוני טוען שבכל מקרה השירה עוסקת בלא אמיתי.

טאסו טוען שהשירה עוסקת במסתבר: המסתבר לא חייב להיות אמיתי אבל הוא חייב להיות קשור לאמיתי. (אותה תפיסה של אריסטו למושג המסתבר). ההגדרה של טאסו למסתבר: המסתבר דומה לאמת.

תפקידו של המשורר הוא לקחת הדברים ההיסטורים ולקרב אותם את האמת.

ז.       הרחבות של טאסו:

–          דברים שלא קרו בהיסטוריה, אם יש סיכוי שהם יתרחשו, ניתן להכניס אותם לתוך השירה.

–          בני אדם מאמינים בדברים שהם לא היסטוריה מובהקת ועליהם אפשר לכתוב: סוגיות בדת, במיסטיקה וכד' שהקהל חושב שהם אמת.

ח. הדיכוטומיה בין הפנטסטי לאמת – נפתרת בדת:

אנשים חושבים שהפנטסטי והאמת הם שני דברים נפרדים שלא הולכים ביחד בשום צורה. טאסו הציע את ההקשר הדתי כמקום בו ניתן לשלב את הפנטסטי באמת. מותר לכתוב על נושאים פנטסטים שקורים רק בידי האל. טאסו היה נוצרי ולכן לא קיבל כתיבה פנטסטית פגאנית.

תיאוריה זו תרמה לטאסו בשני דרכים:

–          הוא לא היה צריך "לוותר" על הכתיבה הפנטסטית.

–          הוא גיבה ותרם ליוצרים שכותבים על הדת ובכך את ההשפעה של הדת על הקהל דרך הספרות.

הדיון השלישי: האהבה בשירה האפית

  • טאסו מסתמך על אפלטון: הכוח הנפשי הנעלה ביותר הוא התבונה והכוח הנחות ביותר הוא התאוות (בדגש על מין).
  • טאסו מבדיל בין סוגי רגשות: זעם לעומת התשוקה למין. הזעם נוצר על ידי התבונה ואילו התשוקה למין על ידי התאוות.
  • ראוי שהשירה תגרה את הזעם ולא את התשוקה למין.
  • האהבה (הארוס. לא הנאהבות: שהיא פיסית בהוויתה) שהמושא שלה היא אלוהים: תפיסת הנצרות.
  • מכיוון שיש צורך לכתוב על אהבה (מרחיב שוב את המושא של הכתיבה) הוא מאפשר אהבה בין אביר לגבירה שלו: דבר שהוא ארסי באופיו.

תחנות בביקורת הספרות

סיכומים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות