סיכום מאמר: תרבות הפנאי בישראל

תרבות הפנאי בישראל:

תמורות בדפוסי הפעילות התרבותית 1990-1970

שינויים דמוגרפיים בישראל והשלכותיהם

מאז שנת 1970 גדלה האוכלוסייה היהודית מ2.5- מיליון ל4- מיליון נפשות. שיעור ילידי הארץ באוכלוסייה הוכפל, והוא עומד על כ- 50% מן האוכלוסייה.

שינוי בעל חשיבות מרכזית הוא העלייה הכללית ברמת ההשכלה של האוכלוסייה בישראל. מאז שנת 1970 עלתה רמת ההשכלה הממוצעת בשלוש שנות לימוד, וחציון שנות הלימוד עלה מ8.8- ל11.6- שנות לימוד (בקרב האוכלוסייה היהודית העלייה היא מ9.3- ל11.8- שנות לימוד). קבוצת מיעוטי ההשכלה (4-0 שנות לימוד) נעלמה כמעט לחלוטין, ובני קבוצה זו מצויים עתה בעיקר בקבוצות הגיל המבוגרות. כמו כן, הוכפל שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה (+13 שנות לימוד) מ- 15% בשנת 1970 ל- 31% בשנת 1990.

השערת המחקר, כי שיעור ההשתתפות בכל סוגי הפעילות התרבותית נוטה לעלות עם העלייה ברמת ההשכלה, לא הוכחה במחקר. עם העלייה ברמת ההשכלה סביר היה לצפות כי תימצא עלייה משמעותית בשיעור ההשתתפות של האוכלוסייה בפעילויות אלו, אך ממצאי המחקר מעידים, כי אין הדבר כך.

שינויים ערכיים בישראל 1990-1970

בד בבד עם השינויים הדמוגרפיים והמוסדיים בישראל חלו בחברה הישראלית שינויים ערכיים:

1. מסתמנת עלייה בחשיבותה של "האוריינטציה כלפי ההווה", לעומת ה"אוריינטציה כלפי
העתיד". בשנת 1990 הביע אחוז גבוה יותר הסכמה עם הטענה, כי "החיים קצרים
ומסוכנים וצריך לחשוב בעיקר על ההווה".

2. חלה עלייה בחשיבות המיוחסת לזמן הפנאי, לעומת החשיבות המיוחסת לעבודה. בשנת
1990 מייחס הרוב (67%) חשיבות דומה לפנאי ולעבודה, לעומת שיעור של 48% שייחסו
חשיבות דומה לפנאי ולעבודה בשנת 1970. התחושה של חוסר זמן מורגשת בעיקר
בקבוצות ההשכלה הגבוהות, וכן בקרב הגילאים הצעירים.

3. חלה עלייה בערך האינדיבידואליזם. בבדיקת החשיבות המיוחסת לצרכים שונים נמצא,
כי חלה עלייה בחשיבותם של צרכים אישיים – הן קוגניטיביים, כגון "לקבל אינפורמציה
שימושית על חיי היום-יום", או "לרצות ללמוד ולהשתלם", והן אפקטיביים, כגון
"להתבדר", או "לבלות עם חברים". לעומת זאת ירדה במידה מתונה חשיבותם של
צרכים קולקטיביים, כגון "לתת אמון במנהיגים שלנו" או "להרגיש שאני משתתף
במאורעות אקטואליים". נראה כי עם העלייה בחשיבותו של הטיפוח העצמי, חל פיחות
באוריינטציה הקולקטיביסטית, המוצא את ביטויו בירידה בהשתתפות בפעילות
ציבורית ואזרחית. החשיבות המיוחסת לקולקטיב עדיין גבוהה, והצורך "להרגיש גאווה
שיש לנו מדינה" נמצא עדיין בדירוג גבוה, אף כי שיעור המייחסים לו חשיבות ירד
במקצת.

4. האוריינטציה המקומית (לוקאלית) התחזקה, ונחלשה הזיקה כלפי המרכז הלאומי
והתרבותי. התפשטות העיתונות המקומית, לדוגמה, משקפת במידה רבה את
הדצנטרליזציה והדפוליטיזציה של החברה.

5. חל גידול במגוון, באוטונומיה ובהפרטה של פעילויות תרבותיות.

6. התחדדו ההבדלים בין סגנונות חיים שונים, הבאים לידי ביטוי בהקצאת הזמן, הצריכה
וההשתתפות בפעילויות תרבותיות שונות, והתרחב הפער בין תרבות "גבוהה" ל"עממית".

התרבות הישראלית בתהליך של השתנות

התרבות הישראלית נמצאת בתהליך מתמיד של השתנות, הטמעה והשפעות הדדיות. זאת כתוצאה מקליטה מתמשכת של עולים מתרבויות שונות. התרבות המתפתחת בארץ מאופיינת בתכונות של פתיחות, קירבה אנושית, מעורבות, אינטימיות והעדר פורמליות, תרבות הנראית לכאורה כאנרכיסטית, שבה הכול מותר וכל אחד עושה את מה שהוא רוצה, ועל כן מנוגדת לתרבות המאופיינת בהיררכיה. בתרבות שיש בה היררכיה, בילוי בקונצרט, באופרה ובתיאטרון מעניק יוקרה וחשיבות עצמית ומסמל סטטוס חברתי. נראה כי הרגשת המחויבות להשתתף בפעילויות אלה (גם על מנת לזכות בסטטוס חברתי גבוה), הולכת ודועכת. השיעור הגבוה של מתן הנמקות אינטרינזיות לאי השתתפות בפעילויות "גבוהות" (חוסר עניין, סוג התכנים) מלמד, כי שיעור גבוה של האוכלוסייה אינו נרתע מלהודות שהן אינן מעניינות אותם. הנתונים בשנת 1990 מראים, כי שיעור גבוה אינו הולך מסיבה זו לתיאטרון ולמוזיאון, ועוד יותר גבוה הוא שיעור הלא-הולכים מסיבה זו למחול ולקונצרטים (70%).

לסיכום, נמצא כי חל גידול בשיעור העוסקים בפעילויות לא פורמליות, לא ממסדיות, כי אם מקומיות ופרטיות. חל גידול במגוון ובאוטונומיה של הפעילויות האלה.

מגמות בפעילויות הפנאי בישראל 1990-1970

העלייה החדשה ביותר בפעילויות הפנאי היא הצפייה בטלוויזיה, שהזמן המוקצב לה הוכפל כמעט מאז 1970, מפחות משעה ל1.7- שעות. בזמן המוקצב לפעילויות הפנאי האחרות השינויים מתונים יחסית: ירידה בזמן הקריאה ועלייה בזמן המוקצב לפעילות חברתית.

חלה ירידה בכמות זמן השהייה בבית ועלייה מקבילה בזמן הפעילות במקום ציבורי. הירידה בזמן השהייה בבית דרמטית ביותר ביום שבת (ירידה של כשעה וחצי) ועלייה בזמן השהייה במקום העבודה ובנסיעות. כתוצאה מהעלייה בתפוצת כלי הרכב, עולה גם זמן הבילוי בבית פרטי אחר, כלומר בביקורים ובפעילות חברתית.

השפעת ההשכלה על תקצוב הזמן

עם העלייה בהשכלה, עולה משך הזמן המוקדש לעבודה וללימודים ופוחת משך הזמן המוקדש לטיפול בבית, אך לא על חשבון הטיפול בילדים. משך הזמן המוקדש לטיפול בילדים עולה דווקא עם העלייה בהשכלה.

משך הזמן המוקדש לצפייה בטלוויזיה פוחת בצורה ניכרת עם העלייה בהשכלה, אולם שאר פעילויות הפנאי "ניזוקו" במידה מועטת כתוצאה מהעלייה בהשכלה. משך הזמן המוקדש לפעילויות פנאי מלבד הצפייה בטלוויזיה יורד בצורה מתונה עם העלייה בהשכלה. מגמה זו שונה בהשוואה לשנת 1970 שבה משך הזמן הפנוי ללא הטלוויזיה עלה עם העלייה בהשכלה.

מופעים המוניים כביטוי לתרבות הנוער של שנות ה90-

מסתמנת ירידה בצריכת מופעי תרבות, כגון תיאטרון, בקרב צעירים, ועלייה משמעותית בבילוי במופעי המוסיקה הפופולרית המתקיימים במקומות המיועדים לאכלס קהל רחב. חלק ניכר ממקומות אלה הם פארקים, העשויים לאכלס במופע אחד אלפים, ואף עשרות אלפי מאזינים. העלאת מופעים בפארק מעידה על הנחת יצרני המוסיקה הפופלרית ומפיקיה, שלאמנות זו יש קהל רחב. גם המגוון בתחום זה גדול יחסית (כ- 20% מכלל ההיצע). לעומת זאת, רק כ- 32% ממופעי המוסיקה האמנותית מוצגים באולמות גדולים יחסית. נתון זה עולה בקנה אחד עם שיעור המבחר בתחום אמנות זה העומד על כ- 9% מכל ההיצע.

ההשוואה בין צריכת התרבות בשנות ה70- ובין הפעילות בשנות ה90- מלמדת כי חלה ירידה בצריכת תרבות התיאטרון והמוסיקה האמנותית (קונצרטים ואופרות). עפ"י הסקר האמנויות הנצרכות יותר מהאחרות הן הקולנוע והמוסיקה הפופלרית, כאשר שיעור הצריכה של מוסיקה אמנותית ומחול הולך ופוחת.

על אף העלייה ברמת ההשכלה בין השנים 1970 ל1990-, חלה ירידה בצריכת מופעי אמנות כמו מוסיקה אמנותית, מחול ותיאטרון, שבהם תומכת מערכת הממסד התרבותי.

עליית משקלם של קהלים קטנים

פעילויות תרבותיות וחברתיות, כגון מפגשים חברתיים ומסיבות, או הרצאות ולימודים, פונות בחלקן הגדול אל קהלים קטנים יחסית. על כך ניתן ללמוד מאופי המקומות שבהם מתקיימים אירועים, שהם בחלקם הגדול (כ- 86%) מקומות קטנים יחסית, כגון מועדונים, מתנ"סים ומרכזים קהילתיים המיועדים לשרת קהילה או שכונה. מאפיין נוסף של מרבית מקומות הפעילות (כ- 95%) הוא היותם אולמות לא פורמליים, כלומר, אולמות שאין בהם חציצה ברורה ומובחנת בין הקהל לבמה. אולמות אלה מתאימים על-פי טבעם ומיקומם למפגשים לא-רשמיים של קהלים אינטימיים, קרוב לוודאי, קהלים של קהילה או שכונה.

תחומי העניין בפעילות הפנאי

ניכרת עלייה בשיעור אירועים העוסקים באמנות ובאומנות (כ-44%) ושל אלו המטפלים בפרט וברווחתו (כ- 24%). הפופולריות הגבוהה של נושאי האמנות והאומנות אינה מאפשרת להסיק על קיומו של עניין אינטלקטואלי בקרב הציבור הרחב בסוגיות אמנותיות. מרבית הפעילויות בתחום זה מסווגות כסדנאות מיומנות (כ- 58%), שהן בדרך כלל חוגים לריקודי עם או עמים, ומפגשים חברתיים (80% מכלל המפגשים), שהם בדרך כלל "הרקדות" וערבי שירה בציבור. ניכרת עלייה בסדנאות העוסקות בדרך כלל בהתעמלות, תנועה או תזונה ובריאות, נושאים שהם כ- 30% מכלל נושאי העיון והלימוד בשעות הפנאי.

במקביל לשכיחות הגבוהה של שני תחומי העניין שנזכרו לעיל בולטת השכיחות הנמוכה של נושאים בעלי אופי חברת-פוליטי, או כאלה הקשורים בהשכלה כללית. למעט נושא ארץ ישראל, שהפעילות בו היא בעיקר סיורים וטיולים, מהווים הנושאים העיוניים כ- 19% מכלל הפעילות, והם מתפזרים בין כשבע קטגוריות שונות, שבכל אחת מהן שיעור נמוך יחסית של פעילויות. הנושאים השכיחים הם יהדות כ- 6%, ספרות כ- 4%, ובעיות מדינה וחברה בישראל, כ- 3% מכלל האירועים.

ניתן לראות, כי המפגשים והפעילויות המכונים "אירועים" תופסים מקום מרכזי בתרבות הישראלית. ההיצע הרב בתחום זה והסבסוד הציבורי הניתן לו מלמדים, כי מדובר בצורת בילוי פופולרית, הנתפסת כפעילות תרבותית לגיטימית.

שינוי בתפיסת תפקידה של הטלוויזיה

הטלוויזיה היא המוסד התקשורתי המרכזי בחברה הישראלית, ולו משום שהיא "חובקת" את האוכלוסייה כולה.

חל שינוי משמעותי בתפיסת תפקידה של הטלוויזיה – אם נסכים שהעדפת סוגי תכנים מעידה על תפיסת התפקיד של המדיום. עיקר השינוי הוא במעבר מהעדפת אינפורמציה להעדפת בידור, בעוד שבשנת 1970 הייתה האינפורמציה בחירה ראשונה של 55% מן הנחקרים. בשנת 1990 ירד אחוז המעדיפים אינפורמציה ל- 43% ואילו שיעור המעדיפים בידור כבחירה ראשונה עלה מ- 33% בשנת 1970 ל- 43% בשנת 1990, והוא זהה לשיעור המעדיפים אינפורמציה. הבחירה באינפורמציה לעומת בידור קשורה הן למין והן לגיל. מבחינה זו דומים ממצאי שנת 1970 לממצאי שנת 1990. השינוי הוא בעליית ההעדפה לבידור, הן בין גברים והן בין נשים. עם זאת, בשתי התקופות עולה ההעדפה לאינפורמציה עם העלייה בגיל, ובמקביל יורדת ההעדפה לבידור. כללית, העדפת האינפורמציה גבוהה יותר בין גברים בהשוואה לקבוצות הגיל המקבילות בין הנשים.

בשנת 1990 ניכרת עלייה בשיעור הצופים המעדיפים חדשות חוץ, ואילו בשנות ה70- העדיפו הצופים יותר חדשות מקומיות.

קריאת ספרים בסימן ירידה

חלק הארי של האוכלוסייה חשוף, בצורה זו אחרת, למדיה המודפסת – כמעט כל הישראלים קוראים עיתונים, וכשלושה רבעים מכלל האוכלוסייה נוהגים לקרוא ספרים. כשליש מכלל האוכלוסייה הם קוראים פעילים הקוראים לפחות ספר אחד מדי חודש. אם נתייחס למספרים מוחלטים, נוכל לומר, כי מאז שנת 1970 הצטרפו למעגל הקוראים כרבע מיליון בני אדם. למרות זאת, ניכרת ירידה משמעותית בכמות הקריאה בקרב הקבוצות המשכילות, ובעיקר בקרב המשכילים הצעירים. אפילו ההשוואה בין אדם צעיר שלא סיים את בחינות הבגרות בשנת 1970 (בעלי +11 שנות לימוד) לבין אדם בן אותו גיל שלמד מעבר ללימודים תיכוניים (בעלי +13 שנות לימוד) היא לרעתם של הצעירים בני העשרים ומשהו בשנת 1990. המשכיל הישראלי החדש קורא פחות משנהוג היה בקרב משכילים לפני עשרים שנה. לעומת זאת, להפתעתנו, לא חל שינוי משמעותי בקרב בעלי השכלה בינונית. ניתן לומר, שהטלוויזיה אכן נוגסת בנתח הזמן שהיה מוקדש בעבר לפעילויות אחרות בתחום צריכת התקשורת, ובכלל זה הקריאה. מעידים על כך קשרי המיתאם השליליים בין קריאה לטלוויזיה, כמו גם העלייה החדה בזמן המוקדש לצפייה בטלוויזיה לעומת הירידה בזמן המוקדש לקריאה.

הקשר בין קניית השכלה לבין דפוסי הצריכה התרבותית

ממצאי המחקר מראים בבירור, שהמשכיל הישראלי החדש, אשר רכש השכלה פורמלית, אך לא היה חשוף לסוציאליזציה מתאימה במשפחתו, קורא פחות מן המשכילים הצעירים שלפני עשרים שנה, שככל הנראה באו מרבדים חברתיים מבוססים יותר. חוק חינוך חובה ומגוון המגמות המוצעות בבתי הספר התיכוניים השיגו את מטרתם בכך שיותר בני נוער נשארים יותר שנים בבית הספר. ואולם בכך עדיין לא די כדי להפוך את האנשים הצעירים הללו לצרכני תרבות. שני גורמים חברתיים משולבים – רמת ההשכלה של הפרט והרמה התרבותית של משפחתו – הם הקובעים אם יצטרף אם לאו למעגל הקוראים, וכן את דפוסי הקריאה שלו.

הארכת שנות הלימוד הפורמלי איננה מספיקה, ויש להקדיש מחשבה מיוחדת לפעולות העשרה ועידוד הקריאה דווקא בקרב אותם בני נוער שהם דור ראשון של משכילים במשפחותיהם. ללא פעולות מכוונות כאלה לא תהיה התקדמות לקראת חלוקה שוויונית יותר של ההון התרבותי בחברה, וזאת על אף ההישג העצום שבעלייה התלולה ברמת ההשכלה של כלל האוכלוסייה בישראל.

מקור:

תרבות הפנאי בישראל: תמורות בדפוסי הפעילות התרבותית 1990-1970, מכון גוטמן למחקר חברתי שימושי, 1992.

כץ אליהו, האז הדסה, גורביץ מיכאל, ויץ שוש, אדוני חנה, שיף מרים, גולדברג דפנה.

תקשורת המונים -סיכום

סיכומי מאמרים בתקשורת המונים – עוד סיכומים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות