פילוסופיה של העת החדשה – בליז פסקל

בליז פסקל

סגנונו של פסקל והלך רוחו הפילוסופי הוא שונה מאוד מדקארט. הוא נולד ב1623 ונפטר ב-1662. היו לו חיים מאוד קצרים אך פורים. הוא גדל מחוץ לפאריז ועבר לפאריז בגיל מאוחר יותר, ואת עיקר השכלתו קיבל מאביו. בגי שלושים ואחד הוא עבר תהליך דתי, והתמסר לנצרות. הוא נשא פתק קטן שקרה לו "התזכורת" בו כתב את מועד ההתגלות שחווה. באותו פתק הוא מתנגד לאלוהי הפילוסופים. וכך הוא מתנגד גם לאלוהי דקארט. כל הפילוסופיה שלו היא שונה משאר ספרי פילוסופיה, משום שאין לו שיטה סדורה, ומדובר בפילוסופיה מאוד אישית. חלק גדול מכתביו הם מאוד מעניינים וכתובים בטון מאוד אישי ופחות מטאפיזי. חוסר השיטתיות של פסקל מאוד בולט גם בסגנון הכתיבה שלו. הוא לעיתים כתב משפטים מנותקים אשר לוקטו ומוספרו מאוחר יותר. את המהדורה המקורית של כתביו גילה אדם ששהה שנים רבות במנזר בו היה פסקל.

למרות כל זאת, הוא נחשב לחלק מהפילוסופים החדשים. גם הוא היה מתמטיקאי, ותמך בפיתוחו של מדע חדש. הוא היה מאוד מעורב ומאוד פורה. הוא המציא מערכת תחבורה ציבורית משום שהיה מודאג מהמצב הסניטרי של רחובות פאריז, וכן המציא מכונת חישוב.

הוא מאוד התנגד לדקארט בכמה דברים. אחד מהם הוא ההוכחה האקדמית-מדעית של קיום האל. כמו כן, לא הסכים לטענתו של דקארט שהמתמטיקה צריכה להיות הגורם המוביל של החיים, משום שהמתמטיקה לא באמת מקדמת אותנו. הדרך היא להראות את הדרך אל אלוהי הלב. טעמי הלב שונים מטעמי השכל. צורות החשיבה שפסקל מבחין ביניהן הן החשיבה הגיאומטרית (שכלית) ודרך הלב. הוא טוען, בניגוד חריף לדקארט, שהאדם הוא לא רק דבר חושב אלא דבר מורכב ביותר מכך.

כתביו הפילוסופיים של פסקל הם לאחר "חזרתו בתשובה". פן מסוים של פסקל הוא מעין מיסיונרי, והוא מנסה לקרב אנשים בתשובה ולהראות להם את האור.

פסקל מתאר את מצבו של האדם ואומר שהוא לא מכיר דבר. לא את עצמו ולא את מי ששם אותו בעולם. כמו כן הוא לא יודע מדוע הוא כאן. כל שהוא יודע זה שבקרוב הוא ימות. לכן, עד שימות, עליו לנסות לנצל את הזמן שיש בעודו חי כדי לנסות להבין מה יקרה לו אחרי שימות. הסיבה שאנו לא יכולים להיות בעלי ידיעה וודאית היא  שאין לנו אחיזה איתנה בכלום. לכן אנחנו לא צריכים לבקש וודאות או יציבות. באמירה זאת יש התייחסות חדש אל "האינסוף הגדול", ומצד שני, הוא מאוד מודע ל"אינסוף הקטן". כלומר החלוקה המתמטית לאינסוף. פסקל מתאר את האדם כיצור ביניים. הוא מודע לכך שהוא רק חלק קטן בין האינסוף הגדול והאינסוף הקטן. בניגוד לאופטימיות התבונית של דקארט, אומר פסקל שלעולם לא נגיע לוודאות ע"י התבונה, ועלינו להכיר בכך שאנו במצב ביניים. גם כאן רואים שהלך הרוח של פסק הוא שונה בניסיון ביחס אל הספק. לפי דקארט הספק הוא הוכחה ליכולות שלנו, ואילו לפי פסקל הספק הוא מהותנו ומצבנו הטבעי שאין אפשרות לברוח ממנו.

בגלל שלא ניתן לדעת דבר בוודאות, אך אנו לא רוצים לחיות חיים של בערות, אנו צריכים לעסוק בדבר הנקרא "שיקולים הסתברותיים". כך גם ללא וודאות ניתן להעריך לפי ההסתברות איך עלינו להתנהג ולפעול. ניתן כמובן לראות יישום זה בטיעון שלו על חשיבותו של ההימור.

בגלל שלא ניתן לדעת דבר בוודאות, גם לא ניתן להוכיח את וודאותו של האל. כל שאנו יודעים הוא שיש אינסוף, אך את מהותו ותכונותיו של האינסוף לא ידועות לנו. ההוכחה לכך היא שלא ניתן לדעת האם אינסוף הוא זוגי או אי-זוגי. כמו כן, מהות הדת לא תלויה בהוכחה לוגית של האל.

לכן עלינו להמר בשאלה האם אלוהים קיים או לא. אם כן, איך עלינו להמר? הרי לא נטיל מטבע! הנכון הוא שלא להמר כלל, משום שההסתברות לכאן או לכאן היא שווה. לכן ההימור צריך להיות לפי המצב ממנו אנחנו רוצים להימנע. כלומר, בכל מקרה אנחנו בוחרים בעמדה בדרך החיים שאנו חיים.

מבחינת הבחירה, אומר פסקל שהיא צריכה להיות לפי ההסתברות לכאן או לכאן. מאחר ואנו אנוסים להמר, כדי להמר על ההימור היותר בטוח, ולא על ההימור הפחות טוב. כמו בן שחיי מאמין הם הברירה הטובה יותר, ועדיף, מבחינה הסתברותית לבחור בהם. מה שאני יכול להפסיד הוא החיים בעולם הזה שהם קצרים וסופיים, ומה שאני יכול להרוויח הוא חיי הנצח. לכן אין כל התלבטות באופן הבחירה הנכון.

פסקל מודע לבעייתיות של הטיעון שלו, שהוא לחלוטין תועלתני ולא מהותי, ואומר שאם זה נראה הגיוני למי שקורא את הטיעונים שלו, עליו לדעת שהוא, שהגיע לתובנות הללו, הגיע לכך מתוך תפילה וחוויה דתית.

פילוסופיה של העת החדשה – סיכומים

סיכומים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות