שפינוזה – אתיקה: סיכום

מה שמופיע במבוא לאתיקה- נק' המפתח להבנת תורת האדם של שפינוזה. שפינוזה כותב כי האדם איננו 'ממלכה בתוך ממלכה'- כלומר, האופן בו שפינוזה מנסה להסביר כי אין יחידה שנקראת 'אדם' הפועלת בתוך היחידה הכללית של העולם או ההוויה, באופן שונה ממנה. או – האדם איננו רצון/ יוצר/ מקור לסיבתיות ייחודית וחדשה, הוא לא יכול לשנות את הטבע, אלא הוא חלק ממלכת ההוויה- ממלכה הכפופה לסיבתיות ההכרחית העומדת בצילו של העצם ההכרחי.

בסוף ההקדמה שפינוזה כותב כי הוא ידון בטבע האדם, באותה מתודה בה הוא דן באלוהים ובנפש, ובמעשי האדם ויצריו, כאילו היתה זו שאלה של קווים משטחים וגופים. ניסוח רדיקאלי של הטענה כי האדם איננו 'ממלכה בתוך ממלכה'. שפינוזה אומר כי בנ"א לא שונים ממשטחים וקווים, ואנו מבינים כי הם עוד הוכחות במכלול הזה בו דן שפינוזה.

מכיוון שהכל הוא טבע- הבנת האדם של שפינוזה תהיה גם היא נטורליסטית, טבעית לחלוטין. כלומר, עבור שפינוזה מהות האדם איננו 'דחף' מכאניסטי (במובן הביולוגי דחפים ויצרים)- אלא, האדם הוא חתירה.

שפינוזה אומר כי כאשר חתירה זו מתייחסת אל הנפש היא נקראת רצון, וביחס לגוף- היא נקראת 'יצר'- כך שהיצר איננו אלא עצם מהותו של האדם, מטבעה נוסכים הדברים המסייעים להשתלמותו..ונועד לעשותם'.

תשוקה= לפי שפינוזה, זה יצר יחד עם המודעות לו.

אם כן: רצון, יצר ולתשוקה- כולן מילים נרדפות. כולן נאמרות על אותה פעולה אך ביחס למושאים שונים. רצון= חתירה ביחס לנפש, יצר= חתירה ביחס לגוף, תשוקה= חתירה יחד עם מודעות.

אמרנו כי אליבא דשפינוזה האדם איננו יצור בעל רצון, לכן יש להבין- החזרה הזו של הרצון בשיח השפינוזיסטי, כמובן שזה לא רצון במובן הקרטזיאני, או הפוסט-שפינוזאי- אלא שפינוזה מפעיל אותו מנגנון שהפעיל ביחס לאל או לאתיקה- ומגדיר מחדש את מושג הרצון, ומבין בו את מושג החתירה. כאשר אנו רוצים לייחס לנפש את התכונה הזו כי היא חותרת, אנו קוראים לכך רצון. זה לא שיש רצון במובן זה שאנו יצורים שפועלים וכו'- אלא האופן בו אנו מפרשים את עצמנו כרצון זה חתירה, אנו לא מבינים שאנו חלק מהסדר הסיבתי. למעשה, נכון לדבר על רצון אך כאשר הוא מוכפף למושג החתירה (או בלטינית CONATO).

מה הכוונה בכך שרצון כפוף למושג החתירה?

אנו מעריכים שמשהו הוא טוב- מכיוון שאנו חותרים אליו (זה בעצם הפיכה של המשוואה. מהמימד התכליתי או הנורמטיבי למימד הסיבתי). דברים שמצביעים על היותי חלק מהשרשרת הסיבתית, ולא המניע של השרשרת הסיבתית. הבנה של זה אצל שפינוזה למעשה היא הבנה כיצד הנשפ או המחשבה (אידיאה של אידיאה- רפלקסיה), מסוגלת להפוך את האדם מיצור סביל ליצור פעיל. מכיוון שברגע שאני מבין את טבע האדם באופן כזה של חתירה- ואני מבינים מושגים שהם פרי של החתירה הזו, או שהייחוס שלי אל ערך נורמטיבי, תכליתי נובע מסוג של רצון- כאשר מבינים שהיסוד של כל זה הוא בחתירה- בעצם זה שאני יצור ביולוגי שמשתלב בכל סדר הדברים, כעת אני כבר לא נפעל ע"י דברים שנמצאים מחוצה לי, אלא פעיל במובן זה שאני מבין שאני חלק מהשרשרת הסיבתית. הטוב לא מושך אותי מבחוץ, עצם זה שאני מייחס לדבר זהה טוב הוא מפני שאני נמשך אליו מבפנים.

מהי אהבה עבוד שפינוזה? הוא עושה דדוקציה של כל הרגשות לפי המטריצה אותה פיתח.. אם אנו מבינים את האהבה למשל כשמחה בליווי אידיאה של סיבה חיצונית, כעת נבין אותה כאידיאה הולמת שנדע את הסיבות שלה, וכך נוכל להמשיך לאהוב בלי להתרגש. לא נהיה נותנים לטלטלה הזו שכל הרגשות הם ביטויים שלה כאשר לא מבינים אותה על בוריה.

נתייחס בקצרה לחלק האחרון, לשיא: בהקדמה של החלק החמישי, שפינוזה מגדיר את הנפש כתרופה לרגשות. אנו יכולים להבין מדוע הוא מגדיר כך את עצמת הנפש, יש לה את הכוח לרגשה שבכוחה היא סבילה לרגשה פעילה ע"H הבנה של המקום של הרגשה הזו בכל השרשרת הסיבתית. במפשט 6 כותב שפינוזה כי ככל שהנפש מבינה את הדברים כהכרחיים, לפי הסדר ההכרחי של ההוויה, כך היא מגדילה את עצמתה ביחס לרגשות שלה, וכך היא פחות סבילה ביחס אליהן, או לחילופין היא הופכת להיות פעילה. לכן, ההכרה מן הסדר השני לסדר השלישי- שהיא ידעה פעילה- היא בעצם זו המקרבת אותנו אל האידיאל של האנושי של שפינוזה, להיות לגמרי פעיל, ולא נפעל. אמנם אנו כל הזמן נפעלים באשר אנו חלק מהטבע, אך אנו יכולים להפוך את הסבילות לפעילות באשר אנו אידיאה של אידיאה המסוגלת לתפוס את עצמה כהוויתה. תפיסה של כל הדברים ברמת היחדיות, כנובעים באופן ההכרחי מהעצם האינסופי.

נסיים כאן את הטעימה שלנו של שפינוזה למרות ששאלות רבות נשארות פתוחות. ניסינו להבין את שפינוזה תוך כדי הבנה שלהבין את שפינוזה עד הסוף זה כמעט בלתי אפשרי.

השורות האחרונות של שפינוזה (403): "גם אם הדרך המוליכה לכל זה נראית קשה מאוד, כפי שהראיתי, בכ"ז ניתן להתוות אותה, ואכן מה שמוצאים לעיתים כה נדירות חייב להיות כרוך במאמצים גדולים . לו פעולת הנפש היתה מזומנת לנו, איך יכול היה לקרות שכמעט הכל זנחו אותה.. כל דבר הוא קשה.. "

מתייחס לדברים שנשארו פתוחים הן במחשה הקרטזיאנית והן בשפינוזאית. מצד שני, לייבניץ הפילוסוף שבאופן הכי מובהק מתפלמס עם האמפיריציזם, ובפרט זה של לוק. הניסיון שלנו יהיה לראות כיצד השיטה הלייביציאנית מנסה בלי ליצור סינתזה, לפתור את הקשיים שנותרו פתוחים אצל ההוגים הרציונאליסטים שפגשנו, וביניהם לוק.

ראה גם:

spinoza

ברוך שפינוזה מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

שפינוזה – אתיקה: פרק 1

שפינוזה – אתיקה: פרק 2

פילוסופיה של העת החדשה – סיכומים

סיכומים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות