שפינוזה: אתיקה – חלק שני

שפינוזה – אתיקה – חלק שני

בפתח הדברים ננסח את השאלה המובהקת ביותר בפתח החלק השני- שאלה שנשאלת מתוך ההבנה של שתי הפרספקטיבות כפרספקטיבות שמתנגדות וסותרות זו את זו:

כיצד ניתן ליישב בין שיטה פילוסופית מושגית הכרחית בה שולט עיקרון ההכרח, אשר הכל בה נקבע בסדר הכרחי ונובע באופן חד משמיע מהעצם האינסופי לבין התשוקה לגאולה- אשר שפינוזה קורא לה 'חירות'.

מה ששפינוזה מחפש זה את החופש של האדם, אך עושה זאת באמצעות שיטה שהוא עצמו מגדיר אותה ככזו ששורת בה סדר חמור ביותר.

הוא מכנה זאת "על עצמת השכל או חירות האדם"- שפינוזה טוען כי הוא מציע לנו תורת גאולה. כאשר אנו שומעים , גאולה חירות- אנו שומעים כי יש אלטרנטיבה שכן או שלא להיגאל. בשיטה הכרחית נראה כי הגישה הזו של גאולה עצמית היא בלתי אפשרית.

במובן מסויים, כל האתיקה של שפינוזה  ובפרט החלק השני (בייחוד ממשפט 14), הם ניסיון להתמודד עם קושי זה. כל הניסיון שלנו יהיה גם הוא לברר קצת את החידה הזו- דיבור על גאולת הנפש בתוך עולם דטרמיניסטי, מה המובן של חרות בעולם בו אין חופש בו הכל הכרחי?

זו השאלה שראוי שנעמיד בפתח העיון שלנו בחלק השני בשבוע הבא, והרביעי והחמישי המוקדשים לתורת האדם. השאלה תהיה לאחר הצבת ההגדרה החמורה של האל, כיצד נתייחס למושג 'האדם' (אושר, פעילות ועוד נושאים שנראה שבוע הבא).

נפתח כעת בנושא קלאסי יותר של החלק השני- שאלה שנשארה פתוחה אצל דקארט והיא שאלת היחס באדם בין מחשבה להתפשטות. ניזכר בקושי שדקארט נתקל בו בהיגיון השישי:

ראינו כי דקארט מגדיר את האדם כנפש וגוף כשני עצמים נפרדים- הנפש הוא עצם חושב, והגוף הוא עצם מתפשט, והאדם הוא שילוב של השניים.

אלא שבגישתו של דקארט, לעולם לא נבין איך למשל, סכין שחותכת אותי- פעולה ברמת החומר, ההתפשטות בלבד, יכולה ברגע מסויים לעורר כאב (השאלה הפסיכוטית). וההיפך כיצד מצב תודעתי יכול לגרום לתנועה של הגוף. הגישה של דקארט היא הפרדה רדיקאלית בין הגוף לנפש.

האופנים של העצם המתפשט, של הגוף- אינם שייכים לאופנים של העצם החושב.

דקארט אומר כי אם אנו מפעילים מחשבה רציונאליסטית קרה אנו מגלים סתירה מהותית בין ההפרדה שבין ההתפשטות למחשבה לעובדה כי  הטבע מראה לנו כי הקשר בין גוף לנפש הוא קשר אמיץ ביותר; כיצד מיישבים בין האחדות, לבין העובדה כי המחשבה לא מספקת לנו הסבר הולם לקשר בין גוף לנפש?

ובחזרה לשפינוזה- שפינוזה מתנגד לרעיון של דקארט כי האדם הוא יצור אחדותי. האחדות אצל שפינוזה ממוקמת כל כולה בעצם האינסופי- באלוהים. ולא באדם. הבעיה של דקארט היתה כי הוא תפס את האדם כיישות אחדותית, והיה צריך להסביר כיצד מתקיים בה החיבור בין הגוף לנפש.

אולם שפינוזה אומר כי האם איננו עצמי, ממלכה בתוך ממלכה- השאלה היא לפי שפינוזה כיצד להבין את האדם שלא כאחדות של גוף ונפש (זה האופן שבו אנו אינטואטבית תופסים את האדם). שפינוזה אומר כי השאלה הקשה הזו  שאין לה תשובה (תשובת 'בלוטת האצטרובל איננה רצינית) והמטאפיזיקה של שפינוזה תאפשר לנו תוך תיעול של כל המערכות והגדרה חדשה של האדם- להתמודד עם הבעיה הזו:

שפינוזה שואל: מהו האדם?

  1. התשובה של שפינוזה לשאלה זו הוא כי האדם הוא גוף. אך לא במובן של דקארט- עצם מתפשט, אלא, באופן של ההתפשטות שהוא תואר של העצם האינסופי. הוא אופן של אלוהים בכפוף לתואר ההתפשטות. ככזה, הגוף אינו מושג לעצמו, ממהותו לא נובע קיום, מהגדרתו לא נובעת הכרח קיומו- אלא הוא מושג בזולתו, כלומר- באלוהים. הגוף הוא אופן של תואר ההתפשטות של העצם האינסופי הוא בעצמו אינו עצם.
  2. האדם הוא גם נפש- ההגדרה של שפינוזה כאן היא מורכבת ומפתיעה- היינו מצפים כי הוא יאמר כי האדם הוא נפש – שהיא הביטוי של אלוהים לפי תואר המחשבה. אמנם שפינוזה אכן אומר זאת, אך ההגדרה המובהקת שלו לנפש היא כי נפש היא 'אידיאה של הגוף'.

נקרא מספר משפטים:

11: "הדבר הראשון המכונן את ישותה בפועל של נפש האדם, אינו אלא האידיאה של דבר יחיד כלשהו הקיים בפועל".

12: "כל מה שמתרחש במושאה של האידיאה מכוננת את נפשו של האדם, חייב להיות נתפס ע"י נפש האדם. כלומר, אם מושא האידיאה המכוננת את נפש האדם הוא הגוף.. כי אז …

13: "מושאה של האידיאה המכוננת את נפש האדם הוא גוף או.."

הגוף הוא מושא של הנפש המוגדרת כאידיאה של הגוף. היא אידיאה אם כן ולא מודעות עצמית- היא איננה לא רפלקציה ולא קוגיטו. הנפש נהיית תודעה עצמית כאשר היא חושבת את עצמה, אבל אז היא לא פשוט אידיאה של הגוף, אלא שפינוזה מגדירה כ'אידיאה של אידיאה'.

הניסיון של שפינוזה הוא מורכב מבחינה מושגית, עליו להגדיר קודם מושגים רבים כדי להסביר את גישתו, בכדי לפתור בסופו של דבר את הקושי שהראנו בדבריו של דקארט (השפעת הגוף על הנפש).

למשל, אדם רץ אחרי רכב ת. יש גוף נע, שהתיאור שלו הוא שהוא רץ אחרי רכבת קלה. כאשר הוא רץ אחרי רכבת- יש גוף שרץ, ואין מודעות- אלא ברמת האידאות יש תודעה- לא תודעה עצמית, אלא של ריצה אחרי רכבת. כאשר 'אני' רץ אחרי רכבת, לא קיים 'אני' שרץ, אלא גוף רץ ותודעה של ריצה- ביטוי פשוט ברמת האידאות של מה שמתרחש ברמת הגופים. אם אח"כ השגתי את הרכבת, ואני חושב על העובדה שרצתי אחרי הרכבת, אזי יש הכפלה של האידיאה- אידיאה של אידיאה- וזו כבר רפלקציה. רק ברגע שאני מפעיל רפלקציה על האידיאה (או 'אידיאה של אידיאה בשפה של שפינוזה ) יש תודעה עצמית. להגיד כי הנפש היא אידיאה זה לומר כי היא 'ביטוי של ההתפרטות של התואר האינסופי לפי תואר המחשבה'. לכל אופן גופני שייך אופן של תואר המחשבה. כאן שפינוזה מושך את הבעייתיות הקרטזיאנית עד הסוף , מצד אחד שומר על חוסר התלות שבין התארים- כלומר האידיאות לא מושפעות מהגופים והגופים לא מושפעים מהאידאות- לכל אחד יש סיבה והסבר. ומצד שני, ישנה שייכות של כל אופן גופני של משהו שמתרחש בתואר ההתפשטות למשהו שמתרחש בתואר של המחשבה.

מה שצריך להיות רגישים אליו, הוא כי המאמץ של שפינוזה הוא להימנע מלדבר על הגוף והנפש כעצמים, בגלל הסיבה שראינו שבוע שעבר, וגם כי כדי לפתור את בעיית גוף ונפש שהותיר דקארט.

משפט 7 (בחלק השני- אחד החשובים בכל השיטה של שפינוזה)): "סדר האידיאות וקישורן, זהה לסדר הדברים וקישורם" כאשר מה שמבסס ומנצח על הזהות הזו- היא אחדות העצם.

הפיתרון של שפינוזה הוא מתוחכם ביותר ומאפשר לשמר מבחינה מושגית את כל המושגים באופן נקי. מצד אחד שומרים על ההטרוגניות בין התארים, ומצד שני מכיוון שהם רק תארים- מה שמתרחש ברמת האופנים הוא בעצם התפרטויות פרטיקולאריות של אותו הדבר. כלומר, אם מתרחש משהו ברמת הגוף, ואני רואה כי יש קשר בין מה שמתרחש ברמת הגוף למה שמתרחש ברמת הנפש- הקשר מוסבר באמצעות כך ששתי התופעות הן ביטויים של העצם שהוא עצמו אחד. זה לא שיש קשר בין שני תארים שהם טראוגנים לחלוטין, אלא כל התארים הם ביטויים לעצם שהוא אחדותי. אם אני רוצה למצוא סיבתיות לדברים –אז אני צריך (ואלן 2 האפשרויות שמציע שפינוזה ונדון שיעור הבא ביחס ביניהם) או שיש גופים המוסברים ע"י גופים אחרים ולא ע"י מה שמתרחש אי-שם בנפש, או שהנפש מתקיימת בתוך תואר המחשבה בסיבתיות פנימית שהיא התוצאה של האירועים הנפשיים שהתרחשו לפני. או, (וזו ההתבוננות המעמיקה יותר)- להבין את מהות הגוף הפרטיקולארי הזה, ולקשר אותו לסיבה האימננטית עצמה. בכל מקרה, מערכת הזו איננה מסבירה תופעות שהן בגוף ע"י השפעות של הנפש וההפיך. תורת ההגבלה של התארים מאפשרות להבין את היחס שבין האירועים ברמת ההתפשטות וברמת המחשבה ככאלו המשתקפים אחד בשני אך לא מסבירים זה את זה.

דוקטרינה זו נקראת לימים פרלליזם (כונה כך ע"י לייבניץ)- משפט 7 נקרא המשפט הפרלליסטי.

האדם מוגדר כגוף וכנפש, ולא כאחדות – האחדות נמצאת בעצם האינסופי- הגוף והנפש הם שני תארים מקבילים של העצם האינסופי. מה שנראה לנו כסיבה ותולדה מקורו בדמיון, זהו חוסר הבנה של הדברים. ישנה סיבתיות אינהרנטית לחלוטין של הגופים, מכאניסטית לחלוטין- וכן, הנפש גם היא מתנהלת בתוך תואר המחשבה ביחס לסיבתיות שגם היא אינהרנטית לחלוטין לתואר של העצם.

לאור זאת הפילוסופיה השפינוזאית פוגשת בקשיים אדירים- שאלת הפרוייקט האתי של הפינוזה, גאולת הנפש שלו- כעת ניתן לנסח את הבעייתיות בשפה יותר מושגית- כיצד ניתן לדבר על דוקטרינה של חופש, כאשר האדם אינו אלא הביטוי, ההתפרטות של מהות אלוהים עפ"י תארים שונים- מהות שאינה הכרחית ונצחית. אם האדם אינו אלא גוף ונפש, כלומר ניתן להתייחס אליו כגוף או כנפש- אך שניהם תארים קמבילים של אלוהים- כיצד ניתן לדבר על אפשרות של גאולה, ושל השפעת האדם על מצבו?

בשלב זה, לאחר משפט 13 מתרחש שבר במהלך השפינוזיסטי, אנו לא נידרש אליו עד הסוף- לא מתאים במסגרת הזו, דורש פירוק של המשפטים, אך ננסה בכ"ז קצת לגעת בקשיים, ולהציע להם פיתרון כך שנוכל בכ"ז להבין את המהלך השפינוזיסטי כמהלך.

ההפתעה הראשונה שאנו פוגשים אחרי משפט 13, היא הפתעה ברמת הארגון של הפרק. שפינוזה פותח בסדרה חדשה של אקסיומות אנו רגילים בפרק הראשון להתחיל מהגדרות ואקסיומות, ואז לעבור הלאה על משפטים המבוססים על אקסיומות אלו. כאילו, שפינוזה פותח מחדש את הדיון כאשר הוא מגדיר מחדש הגדרה אחת ומוסיף אקסיומות- זה דבר שהוא עושה פעמיים. מה שמפתיע הוא כי אקסיומות אלו באות כדי להציג בפנינו תמונה של הגוף האנושי כתופעה ייחודית. סדרה ראשונה מוצגת כגופים בכלל, וסדרה שנייה- גוף האדם. שפינוזה מגדיר את גוף האדם כאינדיבידואליות (יחידאות בתרגומו של יורם יובל).

עמ' 144: ניסיון לתאר את המערכת של הגופים כמערת מכאניסטית לחלוטין- גוף משפיע על גוף וכל אלו מתוארים כאקסיומות. לא ניכנס לקשיים בהגדרת הגופים כאינדיבידואלים ובפרט את גוף האדם- אך קושי בולט בכ" עלה כבר בהגדרה המוזרה של שפינוזה למושג הנפש, כאשר שפינוזה קבע כי הנפש היא אידיאה של הגוף- יש לה אחדות כזו, והיא מתקיימת בצד האחדות של העצם האינסופי- הגוף האנושי איננו אחדותי במובן שהעצם האינסופי הוא אחדותי, אלא במובן זה שבמידה מסוימת ניתן לדבר על הנפש כדבר יחידאי במידה והיא אידיאה של הגוף. ההערות האלו יהיו חשובות להמשך- אנו מעמידים אותם באופן ראשוני כאן.

הקשיים האחרים הפשוטים והבולטין יותר בתיאור שכבר נתנו של שפינוזה לאדם, הם שניים:

  • בהגדרה של הנפש כאידיאה של הגוף, נראה כי יש לנפש מעמד משלה- עדות לכך ניתן למצוא בעובדה כי שפינוזה אומר כי הנפש היא אידיאה של הגוף, אך אף פעם לא אומר כי הגוף הוא אובייקט של הנפש. כלומר יש יחס חד-סתרי. כאשר בשלב השלישי יש גם אידיאה של אידיאה (רפלקסיה) להיווכח, לתפוס את הנפש שלנו כאידיאה של הגוף. אנו נראה שבוע הבא כי הבכורה הזו של הגוף- מולידה מחשבה שניתן לכנותה 'מטא-רפואית'- בניסיון להגדיר מהי גאולת האדם נצטרך להתבונן בשלמות של הגוף , כאשר שלמות הנפש תהיה קשורה בשלמות של הגוף. בכל מקרה, מצד ההגיון הצרוף יש כאן קושי מושגי. מדוע להגדיר את הנפש כאידיאה של הגוף כאשר אנו ידועים שיש פרללה בין הגוף לנפש?
  • ראינו כי לכל אידיאה יכולה להצטרף אידיאה נוספת אשר יכולה ליצור את הרפלקציה, התודעה עצמית-0 האידיאה של האידיאה. אולם, מנק' המבט של הלגיקה, המתמטיקה- התודעה העצמית כהכפלה של הנפש כאידיאה, מתרחשת רק במחשבה, זה משהו שמתרחש אך ורק בתואר של המחשבה- כלומר, לא ניתן לדבר על גוף של גוף כמקבילה לאידיאה של האידיאה- ושוב הפרלליזם של התארים והאופנים שהם ביטויים של התארים במקרה הזה- מופר. כאשר שפינוזה מבודד בתוך תואר המחשבה את הרפלקציה כאידיאה של אידיאה הוא בעצם מייצר מימד חדש לחלוטין שלפי ההיגיון הצרוף סותר את הפרלליזם שנקבע במשפט 7.

משפטים 20-22 מדגימים זאת:

"האידיאה של הנפש מאוחדת עם הנפש, באותו אופן בו הנפש עצמה מאוחדת עם הגוף"- כיצד שפינוזה מבין את המשפט? שפינוזה מזכיר את משפט הפרלליזם (7) ואומר כי "אידאית הנפש (כלומר האידיאה של האידיאה) אינה לאמיתו של דבר צורת האידיאה כאשר היא נדונה כצורת המחשבה בלי שהיא ביטוי לאידאה של הגוף"- כלומר האידיאה של אידיאה מתייחסת לאידיאה באופן צרוף. שפינוזה מחלץ כאן מימד חדש שמקיים יחס חד ערכי של הנפש עם תואר המחשבה, אך שהוא עצמו מבטא יחס למקור- לגוף כפי שהוא בא לידי ביטוי בתואר ההתפשטות.

להצביע על קשיים אלו זה להצביע על הקושי העיקרי בפער בין המחשבה הצרופה ההגיונית של שפינוזה לבין המגמה הכוללת, העקרונית של כל הספר. כדי לפתור את הקשיים הללו (אחד האתגרים הגדולים לעוסקים בשפינוזה)- אנו צריכים לחזור לפרספקטיבה המקורית, שהיא פרספקטיבת פעולת הנפש. אנו צריכים לזכור כי השיטה השפינוזיסטית באה לתמוך כי אדם יזכה לגאולה- כלומר, יהיה חופשי באמת; לכן, עקרונות לא יכולים להגדיר את האדם אם ההגדרות האלו ייצרו מציאות בה האדם לא יכול להגיע למטרות. כלומר, המטרה העיקרית של האתיקה- גאולת האדם- היא זו הצריכה להנחותנו כאשר אנו מתייחסים למשפטים של האתיקה.

spinoza

ברוך שפינוזה מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

פילוסופיה של העת החדשה – סיכומים

סיכומים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות