שפינוזה – אתיקה: פרק 1

הפרק השני באתיקה של שפינוזה עוסק בשאלת האדם- אולם קודם לכך ראוי לבחון את הנספח של החלק הראשון של האתיקה- כך נבין טוב יותר את הנושא של שאלת האדם ששפינוזה דן בו.

קריאה של כמה משפטי מפתח מהחלק הראשון- נקרא את 'על האלוהים'. הפילוסופיה השפינוזיאנית גורסת, בניגוד גמור לדקארט, כי רציונאליות  עקבית לא יכולה לקבל יותר מעצם אחד, ועצם זה מכונה 'אלוהים' ע"י שפינוזה.

הוכחת קיום האל, והשילוב שבין ההגדרה הראשונה, השנייה, השלישית והשישית- כלומר, שילוב של מושג העצם עם  מושג האל- מוכיחה כי העצם היחיד הוא האל.

בחתימת רצף זה של משפטים אומר שפינוזה כי "כל מה שנמצא נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר לא יכול להימצא.

כלומר, ניתן לומר על הדברים שהם מרובים רק כאשר הם מיוחסים ומוחזרים לעצם האינסופי, שהוא הסיבה האימננטית, הקרובה של הדברים – האלוהים.

שבוע שעבר ראינו את ההבדל בין סיבתיות טרנסצנדנטית לאימננטית. אלוהים כסיבה אימננטית, שייך לרמה המושגית- כלומר, כל דבר 'הינו' רק במידה ואלוהים. הגדרתו קושרת אותו לאלוהים.

ממשפט 26 מתחילה סדרת משפטים הקשורה להכרח של האל, הדטרמינציה שלו. ההגדרה הייחודית ביותר שיש לשפינוזה של רצון האל לא כרצון חופשי אלא כרצון הכרחי .

במשפט 29 שפינוזה אומר כי אין שום דבר מקרי (כי כל דבר נובע מהסיבה ההכרחית שהיא האל) אלא כל הדברים נקבעים מהכרח הטבע האלוהי לפעול בטבע מסויים".

משפט 32 "א"א לקרוא לרצון סיבה חופשית, אלא רק סיבה הכרחית"- במידה ומייחסים לאל רצון, אסור , לא ניתן להבין את רצונו כסיבה חופשית, אלא רק כסיבה הכרחית. כלומר, כסיבה הנובעת ממהותו של האל, מהגדרותיו הפנימיות של העצם האינסופי.

בכך אנו מקבלים מערכת פשוטה- בה אלוהים הוא העצם האינסופי, הוא סיבת עצמו. אינסופיותו מתבטאת באינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא את מהות העצם האינסופי באופן מסויים, והתארים מתפרטים לאופנים שהם הביטויים הפרטניים של כל תואר.

כל המערכת הזו היא אימננטית. היחס בין אדם לאלוהים או בין אלוהים לעולם- לא ניתן לחשוב עליהם כעצמים אינדיבידואליים נפרדים, אלא כל דבר נובע מעצם אינסופי, אשר העצם האינסופי הזה הוא הדבר היחיד אשר הווה.

משפטים של שפינוזה מהמאמר התיאולוגי- מדיני:

"מחשבה היא תואר של האלוהים, או אלוהים הוא דבר חושב"

"התפשטות היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר מתפשט"

ראינו שבוע שעבר כי המערכת מתמודדת עם כל הקשיים המושגיים שפגשנו באל הקרטזיאני. שפינוזה חוזר אל מושג האל, חושב עליו באופן רציונאלי לחלוטין, ומתוך התבוננות במושג האל עצמו מגיע למסקנה שונה מזו הקרטזיאנית- המטאפיזיקה הקרטזיאנית מנסה להגדיר את טיב היחסים בין הדברים הללו.

נחזור אל הנספח של החלק הראשון של האתיקה, כדי לברר נק' עקרונית הקשור לפרויקט הפילוסופי הבסיסי:

הנק' איתה מתחיל שפינוזה היא ביקורת הסיבה התכליתית-

הקונטקסט הוא אריסטוטלי  ימיביניימי- אריסטו כזכור מבחין בין ארבע סיבות:

  • חומרית
  • צורנית
  • פועלת
  • תכליתית

הדוג' המפורסמת עם הפסל אשר מפסל בשיש. השיש הוא הסיבה החומרית, הפסל עצמו הוא הסיבה הפועלת, והסיבה התכליתית היא ה'לשם מה' הפסל בונה בשיש, מה שמניע את הפסל במעשה האמנות שלו.

מה ששפינוזה מזהה, הוא כי כאשר אנו נדרשים לשאלות הגדולות כמו שאלת האדם- לרוב אנו מחפשים סיבות תכליתיות. אנו שואלים 'למה נברא האדם', לאיזה תכלית הוא נברא.

מה ששפינוזה חושף בנספח של החלק הראשון היא כי הסיבה התכליתית אינה אלא תמונת המראה של אשליית הרצון החופשי:

שפינוזה אומר כי בנ"א נולדים בלי ידיעת הסיבות האמיתיות, אולם הם מודעים לרצונותיהם, ולהיות יצורים רצוניים- לכן, הם מפרשים את העולם כולו לאור הרצונות שלהם. יש להם נטייה אל דברים מסויימים שהם בעלי פרופורציות מסוימות, אז הם אומרי כי הסיבה התכליתית של מעשיהם הוא ה'יפה'. כלומר, הם מבלבלים בין סיבה לתוצאה. מכיוון שאני רוצה משהו, הדבר הזה הוא טוב- ולא מודעים לכך שהנטייה שלנו לא משוקעת ברצון, אלא אנו פועלים לא ע"י סיבות תכליתיות אלא מניעות.

שפינוזה מציג תיאור כיצד התחילו בני אדם לייחס תכונות אלו-  בני אדם מגלים שהם טועמים, רואים, מריחים- ומכיוון שידעו שלא הם בראו את עצמם, הם משליכים את התכונה הזו של 'לברוא' על ישות אחרת- אלוהים. בני אדם מפרשים את העולם כולו עפ"י נטיית ליבם. מכיוון שהיסוד שהם מזהים הוא הרצון, הם מייחסים לטבע את הרצון של יצור שהוא מה שהם מכנים 'אלוהים'.

שפינוזה אומר כי האדם הדתי מפרש את העולם כולו לפי מידתו. מכיוון שהוא יצור רוצה הוא מדמיין כי העולם כולו הוא תוצר של רצון, והסיבה של העולם תלויה באותו רצון של זה שברא את העולם. האל רצה לברוא עולם כדי שהאדם ישרת אותו- זו התכלית, ולכן התכלית של הקיום האנושי היא לעבוד את אלוהים.

זו לפי שפינוזה תמונת העולם הדתית הבסיסית. ראינו שבוע שעבר כי היא כל כולה תלויה באפשרות לייחס לאל רצון. אל שבורא עולם למענו, הוא אל שרוצה שיעבדו אותו; הוא אל מתרצה ע"י אותם בני אדם שעובדים אותו לפי מידת רצונו. תמונת העולם הדתית אינה יכולה להתקיים אם לאל אין רצון. ראינו שבוע עבר כי הבחינה המדויקת של מושג האל, מגלה לנו כי לא ניתן לייחס לאל רצון.

גולת הכותרת של ביקורת הדת של שפינוזה מופיע בקטע בעמ' 119:

מקרה טריוויאלי של אדם שמת מאבן שנפלה עליו. 'הרב השכונתי' יאמר כי זה קרה כי כך רצה אלוהים. פילוסוף יאמר שהאבן נפלה על ראשו של האדם כי הרוח נשבה. הרב ישיב 'מדוע אם כן נשבה הרוח ומדוע עבר שם האדם?' הפילוסוף ישיב 'כי הים סער וכי האיש הוזמן למקום' ושוב ישאל הרב 'מודע סער הים, מדוע האיש הוזמן דווקא למקום הזה?'- כלומר, אנשי הדת תמיד יחתרו לתכלית של הדברים. שפינוזה אומר כי התכלית הסופית אליה יגיעו אנשי הדת היא 'רצון האל'. שפינוזה אומר כי האדם הדתי נסוג אל רצון האל שהוא מקלט הבורות.

ביקורת הדת של שפינוזה מסתירה ביקורת פונדמנטלית על השקפת העולם של הנאורות וההומניזם בכלל, הרואה את האדם כמקור להצבת ערכים.

החרם של שפינוזה- לאחר שאנו מבינים את הביקורת הרדיקלית של שפינוזה ניתן לקרוא ולהבין את הביקורת שספג..

קטע קצר בו שפינוזה אומר כי מושגים שמנק' מבט התבונית החמורה הם פסולים לחלוטין. מכיוון שמושגים אלו הם פועל יוצא של מחשבה תכליתית. אנו אומרי כי מושג הטוב הוא סיבה תכליתית של המעשים שלי (מה שמניע אותי הוא כי אני מכוון את מעשיי לטוב). כאמור, מערכת זו כולה בנויה על יסוד של רצון האדם ועל מושגים שהם שיקוף של אותו רצון האדם. מכיוון שהאדם אינו בעל רצון באמת הוא אופן של תואר המחשבה וההתפשטות, שכולם ביטויים של העצם האינסופי, לכן כאשר הוא מכנה דברים טובים או רעים, גם הוא מייחס …

האמור לעיל תובע מאיתנו להגדיר מחדש את הפרוייקט הפילוסופי של שפינוזה. עד היום לא נדרשנו לכך מכיוון שהספר של שפינוזה נקרא אתיקה. יש כאן הסתירה שאמורה לבלוט באופן מיידי- שפינוזה הוא אומר כי מושגים של טוב ורע הם מסולפים ואת הספר שלו הוא מכנה 'אתיקה'?!

בירור של הסתירה יאפשר לנו להתבונן על המקור של הפרוייקט הפילוסופי של שפינוזה. האתיקה של שפינוזה אינה עוסקת בטוב וברע- אלא, היא מראה לנו כיצד מושגי הטוב והרע שיש לנו הם שגויים. לא מכוונת להסדרת המעשים שלנו לתכלית מסויימת.

אתיקה מלשון 'אתוס'- כלומר, אופן היות בעולם המעצב את האדם באופן כזה שיהיה מאושר. האתיקה של שפינוזה עוסקת אם כן, באושר או בשפה תיאולוגית יותר ב'גאולת הנפש'. אולם, לא גאולה דתית של הנפש, אלא גאולה פילוסופית של הנפש. מה ששפינוזה רוצה להבטיח לנו זה את מה שהדתות מבטיחות לנו בעולם הבא. האתיקה של שפינוזה מחליפה לעומק את הדת מכיוון שהיא מציעה את האושר כאן ועכשיו- כלומר, את השקט.

במובן מסויים, השיטה הרציונאליסטית משרתת את האידיאל הפילוסופי של גאול ת הנפש. שפינוזה כותב כי "אתיקה מוכחת בסדר הגיאומטרי" סדר זה בא לגבות, לאפשר את האתיקה.

כל הניסיון של שפינוזה יהיה להציע שיטה לאדם להגיע אל האושר הזה, כלומר להיות אדם, לא לפחד, לא לחיות בחרדות ותקוות- אלא לחיות בשלוות הנפש.

וגם- האתיקה שלו מציעה להתגבר על פחד המוות.

החלק הראשון של האתיקה נכתב כולו מתוך הפרספקטיבה המתמטית הדדוקטיבית. אלא ששפינוזה לא מברר גם בחלק הראשון את הלוגיקה את  הדדוקציה של כל האופנים, ולא מסביר את טבעו של היצור המיוחד הנקרא 'אדם'. האדם נעדר לחלוטין מן החלק הראשון(!)

הפרק הראשון ותחילת הפרק השני אומרים לנו מה הכרחי שנדע, כדי שהפרויקט האתי יהיה ניתן לניסוח. אמנם זה מאוד מורכב להבין את היחס המדויק בין הפרספקטיבה האתית לזו המתמטית, אך בלעדי הבחנה זו לא ניתן לפתור שאלות בסיסיות שיעלו כשניגע בתורת האדם.

החלק הדדוקטיבי כפוף לפרויקט האתי הבסיסי, וכך צריך להבין אותו.

הטקסט של שפינוזה בחלקים שנחשבים לחלקים המוקדמים יותר של המאמר שלו- שפינוזה מתאר זאת בצורה ציורית כאשר הוא מביים דיאלוג בין ארבעה דמויות- אהבה, תאווה, שכל ותבונה.

האהבה באה בפני השכל התבונה והתאווה ושואלת אותם מהו היש המושלם שיוכל לספק אותי? כמובן שהתאווה נשארת פעורת פה. כי כמובן במהותה היא מעולם לא מספקת את התשוקות העמוקות שלה (החבית המחוררת של קאליקס של אפלטון).

התבונה עונה לאהבה- האל הוא זה שיוכל  לספק את התאווה לשלמות. כאשר האהבה שואלת כיצד זה קורה, עונה התבונה כי השכל יכול להסביר זאת.

spinoza

ברוך שפינוזה מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

פילוסופיה של העת החדשה – סיכומים

סיכומים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות