אריסטו: פרונסיס – התבונה המעשית

פרונסיס: תבונה מעשית. זוהי התבונה שעוסקת במדע המעשי, והצורה בה צריך לנהוג. היקשים מעשיים הם פעמים רבות טריוויאליים, ומסקנותיהם הן מעשים, ולא מסקנות תיאורטיות- אם אין מעבר מהתבונה לפעולה, זוהי לא תבונה מעשית. היקשים אלה יהיו מורכבים ממשפט כללי ומשפט פרטי, כאשר הכללי מתייחס לכלל, והפרטי מתייחס למושא הפעולה הספציפי. ידע תיאורטי לא יכול בעצמו להביא למצוינות- כדי להיות מצוין חייבים להוציא את הכוונה הנכונה אל הפועל, ולעשות את המעשים הטובים. אריסטו נכנס כאן לשאלת חולשת הרצון, ומדוע אנשים פועלים בניגוד לתבונה המעשית הנכונה, גם כאשר שיקול הדעת ההגיוני שלהם נכון. הוא מפרק אותה לכמה אפשרויות: האדם שכח את הכלל שאותו הוא יודע (בשכל הנפעל), יש התנגשות בין שני כללים ואתה מתבלבל לגבי איזה מהם אמור לנצח, או יש בעיה בזיהוי של מושא הפעולה הפרטי. התבונה המעשית היא במקרים רבים ניתוח פעולה בדיעבד, אריסטו לא טוען שהאדם יוצר היסקים לפני כל פעולה ופעולה שלו. התבונה המעשית לא חייבת להיות שלובה בחוכמה והגיון חד.

פעולה לפי התבונה המעשית בפרט, והסגולה הטובה בפרט, יכולה להביא לאדם את האושר. והסגולה הטובה ביותר היא זו שתשאף לגרום לאושר של הכלל, ולא רק שלו עצמו. אריסטו לא מדבר על שום דבר כמגונה כשלעצמו, אין הגיון לבקש מאדם לסבול. לכן האדם צריך מידה נכונה של כל הדברים, כולל הנאה גופנית.

שני ה"מועמדים" של אריסטו לסגולה הטובה הכללית הם החיים הפוליטיים וחיי העיון. כאמור, לא מספיק לשאוף לאושר פרטי בלבד. מימוש של היכולות האנושיות הגבוהות ביותר, בשילוב עם היותו של האדם יצור חברתי מטבעו, מובילים אל החיים הפוליטיים. מצד שני, חיי העיון הם החיים האוטונומיים ביותר, אלה שבהם האדם יכול להסתפק במועט ביותר, ולהיות מאושר אישית. אך החיים הפוליטיים וחיי העיון הם לא בהכרח הפכים: חיי עיון יכולים להתקיים רק בחיי הפוליס, כי הפנאי הדרוש לחיי עיון יכול לבוא רק בפוליס שבה אנשים אחרים דואגים לדברים המעשיים. החברה חייבת לאפשר את חיי העיון. ניתן להגיד כי מבחינה מעשית החיים הפוליטיים יביאו לאושר, ומבחינה תאורטית חיי העיון. ייתכן אדם שיעשה או את זה או את זה, אך האושר השלם יבוא משילוב בין השניים.

כאן עולה השאלה: איך תוחמים את הגדרות הטוב והרע? איך קובעים אם ערכיה של שותפות מדינית מסוימת הם טובים או רעים? האם ייתכן כי שתי חברות שונות יחשיבו דברים מנוגדים לגמרי לטובים ומביאים לאושר ויצדקו בו זמנית? אריסטו היה מאמין גדול בשוני וגיוון, והאמין שיש גמישות רבה בקביעת הטוב בכל שותפות. אבל הוא כן נתן כמה גבולות:

– מכיוון שהפוליס מתהווה לשם החיים, כל ערך שיביא להיחלשות הפוליס עד כדי מותה, יהיה רע.

– שותפות שמאפשרת לאזרחיה לממש בצורה הטובה ביותר את התכלית האנושית שלהם, עדיפה על שותפות שלא עושה זאת.

– אזרח התורם יותר לשותפות, יהיה מאושר יותר. החברה צריכה לשאוף לכך ולתגמל אותו, אך החינוך שלו גם יוביל אותו להיות מאושר מאותה פעולה, כי זוהי הפעולה המצוינת ביותר.

הבדלים בין האתיקה של אריסטו לזו המודרנית:

א.

ב. בעניין האופי, התפיסה המודרנית מתייחסת למעשים ספציפיים כטובים ורעים אתית, לפי כללים מסוימים. אריסטו מתייחס לאופי כאל בנוי ממעשים רבים, מנטייה לטוב או לרע, ולא למעשים הספציפיים.

ג. התפיסה המודרנית היא אמנתית, חוזית. ישנו הסכם חברתי מסוים, השותפות מבוססת על אינטרס ולא על ערך. בסיס השותפות אצל אריסטו ואפלטון הוא הערך, והחוק חייב להיות מבוסס עליו. לדעתם, שותפות המבוססת על חוק ולא על ערכים תיכשל.

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות