אריסטו – פוליטיקה

אריסטו – פוליטיקה

 

לדעת היוונים, בעלי החיים הדומים ביותר לאדם הם הדבורים או הנמלים, זאת מכיוון שהם יצורים חברתיים- הם חיים בחברה מאורגנת באופן טבעי. כך גם האדם- האדם לא יבוא לידי מימוש ללא החברה. יש לשים לב לזה כאשר קוראים בספר הפוליטיקה.

ב-"פוליטיקה", התפיסות העיקריות איתן אריסטו מתמודד הן התפיסה הסופיסטית (שהכל מוסכמה חברתית, ולכן אין להן תוקף ממשי וכולן יכולות להיות אחרת- הן אינן טבעיות), התפיסה האפלטונית (הבאה לידי ביטוי בעיקר בספר המדינה) ותפיסה שהחלה בתקופתו, לפיה החוכמה מספקת לאדם יכולת קיום אוטרקית, ושהוא יכול לחיות ללא חברה. אריסטו אינו מעוניין ליצור אוטופיה שתשנה את הטבע האנושי, אלא הוא מאמין שהמדינה צריכה להבנות בהתאם לטבע זה- הוא כן מתאר חברה אידאלית, אך לא אחת שמנוגדת למה שהוא תופס כטבע האנושי.

חשיבותה של הפוליטיקה של אריסטו נובעת בין השאר משני דברים שמייחדים אותה מחיבורים פוליטיים אחרים מאותו זמן ובכלל. הראשונה היא כי אחת מנקודות המוצא של הפוליטיקה בפילוסופיה היוונית, ובעיקר אצל אריסטו, היא חילונית בעיקרה, דבר נדיר מאוד מאז וכמעט עד ימינו. לפי אריסטו, צריך להתנהג כאילו הכל תלוי בך, באדם, מפני שאין שום יחסים מכיוון האדם אל האל- התפילה והאמונה באל הן חסרות משמעות אצלו. השנייה היא שבתיאורים של חברות אידאליות רבות אין התייחסות למתחים פנימיים ולאפשרות של קריסה של המדינה מתוך עצמה- אריסטו מודע מאוד לעניין זה וחלק מתיאורו כולל את החשיבות של אושר האזרחים בקיום המדינה, מפני שאזרחים לא מאושרים יביאו בסופו של דבר לשינוי.

המדינה בנויה על איזון בין הטוב של היחיד לטוב של המדינה. המדינה היא התאגדות של אנשים רבים היוצרים אותה מתוך תכלית משותפת- להגיע לחיים הטובים. לכן הגדרת האדם הטוב, האזרח הטוב, השליט הטוב והמדינה הטובה שלובות אחת בשנייה ללא יכולת הפרדה. הפוליטיקה והאתיקה שלובות אחת בשנייה באותה צורה.

אחד ממושגי היסוד בפוליטיקה הוא השותפות. אפלטון הגדיר אותה כמצב שבו אתה משתתף עם מישהו אחר באושרו ובסבלו. אריסטו קיבל הגדרה זו, אך הוא טוען כי היא כללית מידי: אי אפשר להגיע לאחדות מוחלטת, אי אפשר להפוך הכל לכללי, חייב להישאר מימד פרטי. המדינה צריכה ליצור אחדות מן הריבוי ע"י החינוך והתרבות המשותפת, אך אסור למחוק את הריבוי לגמרי כמו שאפלטון מציע. האדם צריך קרבה וידידות פרטיים, כי אי אפשר להיות קרוב לכלל- ניסיון לעשות זאת יפגע בקרבה הפרטית ללא יכולת יצירה של שותפות כללית באותה רמה. שותפות פוליטית אינה שותפות למען מסחר, שותפות מתוך מגורים באותו מקום, או שותפות למען אי-פגיעה אחד בשני. שותפות מדינית היא שותפות ערכית, השואפת להגיע אל אותו טוב כללי. שותפות טובה נובעת מהסכמה על ערכים ועל ההגדרה של מהו הטוב שיביא לאושר הכללי, ואי הסכמה על ערכים אלה יביא לריחוק בין האנשים המנסים ליצור את אותה שותפות.

אריסטו מתייחס לגרעין המשפחתי כתא הבסיסי שצריך להרכיב כל מדינה, זאת בניגוד לאפלטון שראה את המשפחה כגורם הפוגע בהתפתחות המדינה המושלמת. המעגל הבא הוא המשפחה המורחבת, השבט או הכפר- שבו עדיין קיימים קשרי הולדה מסוימים, ומעצימה את כוחה של המשפחה, בכך שהיא מקנה לה יכולת ליצור מוסדות בסיסיים ועל ידי עזרה הדדית, חלוקת תפקידים וגיוון התמחויות יכולה לספק את הצרכים הקיומיים. המדינה, שמאגדת בתוכה כמה קבוצות כאלה, גם היא נוצרת באופן טבעי, ומגדילה את הכוח עד כדי יצירת ערכים, פנאי, תרבות, חינוך וכדומה- "הפוליס נוצרת לא למען החיים, אלא למען החיים הטובים." אריסטו אומר כי יצירת החברה היא טבעית מפני שטבעו של האדם הוא להיות יצור סוציאלי- מי שרוצה או יכול לחיות לבד הוא או אל או בהמה. כפועל יוצא מכך, חירות יכולה להתקיים רק כתלות בחברה. אין יכולת להיות חופשי מחברה, אלא רק בתוך חברה. לאדם יש את היכולת להיות הבריה הטובה והרעה ביותר בטבע- כי יכולותיו וכישוריו גבוהים משאר הבריות. לכן חינוך טוב וחברה טובה יכולים להפוך אותו ליצור הטוב והמוסרי ביותר, אך המצב ההפוך יכול ליצור את היצור הרע ביותר, ולהרוס את אותה שותפות שהיא מימוש הטוב.

מתוך כל אלה אריסטו מסיק שהשותפות חשובה יותר מן הפרטים, ולכן המדינה קודמת לפרט. העדפת היחיד על פני המדינה פוגעת בשותפות הכללית ובמטרתה, ובכך פוגעת באותו טוב כללי. מבחינת אריסטו זהו הגיון טבעי לגמרי.

אריסטו משווה בין שיטות משטר שונות לפי מספר השליטים ולפי איזה טוב הם שולטים:

–          טיראן: שליט יחיד השולט לפי טובתו האישית.

–          אוליגרכיה: שליטים מעטים השולטים לפי טובתם האישית.

–          דמוקרטיה: שליטים רבים השולטים לפי טובתם האישית.

בין המשטרים בהם השליטים שולטים לפי טובתם, ככל שיש פחות שליטים המצב גרוע יותר, מסיבות ברורות.

–          מלך: שליט יחיד השולט לפי טובת הכלל.

–          אריסטוקרטיה: שליטים מעטים השולטים לפי טובת הכלל.

–          פוליטיאה: שליטים רבים השולטים לפי טובת הכלל.

במשטרים בהם השליטים שולטים לפי טובת הכלל, ככל שיש פחות שליטים המצב טוב יותר, מכמה סיבות: קודם כל, מעשית קשה מאוד ליצור מנגנון שיקיים פוליטיאה אמיתית. ככל שיש יותר שליטים, יותר קשה לממש את השלטון שלהם. מעבר לזה, המלך במדינה האידיאלית יהיה המוכשר ביותר והמצוין ביותר, מצב עדיף על מצב שבו הממוצע שולט.

נקודה נוספת שאריסטו מעלה היא כי חילופי משטר הם מסוכנים- גם אם אפשרי לעבור ממצב אחד למצב שעדיף עליו, ישנה סכנה גדולה בתקופת המעבר, והחלפת המשטר לא בהכרח שווה את הסיכון.

לכל משטר יש עקרון צדק מסוים, והדרך הטובה ביותר להבין משטר היא לשאול: מה צודק לפי משטר זה? עקרון הצדק האידיאלי של פוליטיאה לדעת אריסטו הוא תגמול של הפרטים שתורמים הכי הרבה לטוב הכללי. תגמול זה בא לידי ביטוי יותר מכל בחירות, שמימושה המלא ביותר היא ההשתתפות הפעילה בשלטון ובחקיקה, ונטילת חלק בקביעת גורל המדינה וגורלך. הבסיס המכריע בצורת שלטון זו הוא מושג האזרח: לדעת אריסטו, קל לשלוט, וקל להישלט, אך לעשות את שני הדברים בו זמנית הוא מצב שקשה לקבל אותו. לסור למרות אחרים כשאתה מתנגד לחוקים מסוימים, כאשר אתה עצמך חלק מהשלטון, היא סגולת האזרח הטוב. ליצור משטר כזה, המבוסס על חופש רב לאזרחיו תוך כדי הסתמכות על כך שהם יצייתו לחוקים, קשה ביותר, כי מעטים האנשים שמסוגלים להיות אזרחים טובים.

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות