אריסטו – מטאפיזיקה למדא

אריסטו – מטאפיזיקה למבדא

מטאפיזיקה למבדא הוא הקטע התאולוגי ביותר של אריסטו, בו הוא מדבר על אלוהים וקיומו בצורה המקיפה וברורה ביותר. האל לפי אריסטו אינו אל מתכנן- הוא אינו טוען כי התכלית של הדברים בטבע וארגונם נוצרה ע"י האל, אלא כי התכלית של הדברים מצויה בתוך עצמם. בפיזיקה הוא טוען באופן ברור שאין שום קשר בין תכליתיות ובין שיקול דעת. לכן, טיעוניו לקיום האל הם טיעונים קוסמולוגיים.

אריסטו מתחיל פרק זה בטענה כי הדבר הקיים באופן הבסיסי ביותר הוא, כנאמר קודם, העצמים. הוא מחלק אותם לשלושה סוגים: העצם המוחש הארעי, העצם המוחש הנצחי (בכך הוא מדבר בעיקר על הכוכבים, גלגלי השמיים, וכדומה) ועצם שלישי- עצם לא נע, לא משתנה ונצחי. הוא מחלק את הקוסמוס לדברים הנמצאים מעל גלגל הירח ומתחת לו- מה שתחתיו מורכב מארבעת היסודות, ולכן מתהווה וכלה, כאשר היסודות נשארים ולא מתפרקים. הצורה של כל יסוד מכתיבה לו את מקומו ואת תכליתו. בעולם האריסטוטלי לא קיים ריק- מכאן משפטו הידוע "Nature abhors a vacuum". מעל גלגל הירח, נמצאים העצמים המוחשיים הנצחיים, המורכבים מיסוד חמישי ונצחי. ניתן לדבר על היררכיה בהשקפת עולמו של אריסטו, בה ככל שדבר משתנה פחות, כך הוא עליון יותר.

לטענת אריסטו, הזמן הוא נצחי, כי אמירה כי הזמן אינו נצחי מביאה לסתירה- אם יש לו התחלה, "לפניו" אין זמן, אך לא ייתכן מצב של חוסר זמן לפני. זמן הוא ביטוי ליחס של משך, לכן כל עוד כל דבר הוא לפני או אחרי דבר אחר, הזמן הוא נצחי. הזמן קשור לתנועה ולא יכול להתקיים בלעדיה (שהרי ללא תנועה והשתנות לא ניתן לדבר על אותו יחס בין זמנים אחרים, כי חייב להיות שינוי יחסי כלשהו שלפיו הזמן נמדד), מכאן שגם התנועה נצחית. החלל, לעומת זאת, אינו אינסופי. אם התנועה והזמן הם נצחיים, חייבת להיות תנועה רציפה ונצחית במקום (כי היא התנועה היחידה האפשרית עד אינסוף במרחב שאינו אינסופי), ללא ניגודים, ולכן זוהי חייבת להיות תנועה מחזורית מעגלית.

כדי שאותה תנועה תתקיים באופן נצחי, חייב להיות עצם המניע את היקום בפועל באופן תמידי, כי לכל תנועה צריך להיות מניע. אם לא מניחים מניע ראשוני נצחי, מגיעים לרגרסיה אינסופית של מניעים. אם קיים אותו עצם מניע, שחייב להיות מניע בפועל כל הזמן, הוא חייב להיות נטול פוטנציאל, כי הוא מימוש טהור ללא אפשרות לכליה או מנוחה. מכאן שגם אין לו חומר, כי חומר תלוי בפוטנציאל. כלומר ניתן לומר על אותו מניע ראשוני שהוא פועל טהור.

נשאלת השאלה: איך עצם שהוא אינו חומרי מניע דברים בצורה פיזיקלית, ללא שיש לו קיום פיזיקלי בעצמו? אריסטו טוען שהיחס הוא כיחס של הסיבה התכליתית, הוא הנעה הדומה להשתוקקות ולשאיפה להגעה למצב מסוים, הוא כתנועה לכיוון מושא ההשתוקקות. זוהי נקודה שבה ייתכן כי אריסטו מגיע למעין קיר- נקודה שמעבר לה עולם המושגים שלנו והכרת העולם לא מספיקים כדי להסביר את מה שהוא מנסה להוכיח.

אותו מניע בלתי מונע, כפועל טהור ונטול חומר, לא נמצא בשום מקום, אין לו קיום מרחבי. כמו כן, הוא מחויב להיות אחד, כי לא ניתן להפריד בין שני פעלים טהורים- הוא לא מחולק לחלקים. אותה פעולה אחת שהוא מבצע באופן תמידי, חייבת להיות פעולה שלא תלויה בגוף, לכן פעולה זו חייבת להיות השכלה. רק ברגע שאריסטו מתאר את המניע הבלתי מונע כשכל, הוא קורא לו אל. השכלתו של האל לא יכולה להיות דיסקורסיבית, לא יכולה להיות בה תנועה- היא חייבת להיות תפיסה מיידית, ומושאיה לא יכולים להיות חומריים ומשתנים. לכן מושא ההשכלה היחידי של האל יכול להיות הוא עצמו. כפי שלאדם יש רגעים קטנים של השכלה עצמית, שהן נגיעות רגעיות בטוב ובאושר, האל חווה דבר זה באופן רציף, והוא מאושר (במובן של מאוזן, מקיים את התכלית שלו, במצב תמידי של entelechia) בצורה אינסופית. האל הוא אחיד- אין בו תנועה וחומר, כאמור, לכן הוא לא יכול להכיל ריבוי.

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות