אריסטו – מטאפיזיקה גמא ואפסילון

גמא ואפסילון

מה שמאפיין לדעת אריסטו את המדע היוצר הוא שהוא עוסק בדברים שתנועתם ראשיתם במשהו אחר- התנועה שבהם היא חיצונית להם. הם קיימים באופן בלתי תלוי ביוצר שלהם ובתהליך היצירה, אך אינם באים לעולם בלעדיהם.המדע המעשי עוסק בבחירה- השאלה הנשאלת היא "כיצד עלינו לפעול? איזה בחירות לעשות?" בתוכו כלולים תחומי הרטוריקה, פוליטיקה, אטיקה, ועוד.

אריסטו מחלק את העצמים בהגדרות אלה:

–          נע/משתנה וקיים בנפרד: עצמים טבעיים. עיסוק בהם הוא תפקידה של הפיזיקה.

–          לא נע/משתנה וקיים בנפרד: אלוהים. זהו תחומה של המטאפיזיקה.

–          נע/משתנה ולא קיים בנפרד: רגשות או תחושות למשל. דברים אלה אינם יכולים להיות מושאי מדע, לדעת אריסטו, כי צריך עוגן מסוים שממנו ניתן לפתח מדע.

–          לא נע/משתנה ולא קיים בנפרד: מושאי המתמטיקה, שאין להם קיום משל עצמם. המתמטיקה, באופן מפתיע, היא זו שעוסקת בהם.

המדעים לתפיסתו של אריסטו הולכים ונהיים יותר ויותר ספציפיים. בתוך כל מדע כללי יותר ניתן לתחום תחום ספציפי שעוסק בפחות עצמים ביתר פירוט. כך תחת הפיזיקה יש ביולוגיה, תחתיה זואולוגיה, תחתיה זואולוגיה של יונקים, וכו'. במתמטיקה גם כן ישנה ספציפיקציה, כאשר מדברים על מתמטיקה יישומית. אך המתמטיקה כתחום היא כללית- יש קשר חזק בין העיסוק בה להבנת הפיזיקה, אך הפיזיקה לא מסתכמת בכך. יש בה אמת כמותית, אך אפשר להתייחס אליה גם תחת קטגוריות אחרות (איכותית, יחס, וכדומה).

אריסטו עוסק בשאלה שפרמנידס העלה ואפלטון עסק בה, לגבי מהי התנועה/השתנות והאם אפשרית ידיעה לגבי הדברים המשתנים. ישנו קושי לדבר על דברים ולהגיד עליהם דברים בעלי ערך אמת כאשר הם משתנים, ולדבר על דברים שתכונותיהם עוברות מאחת להיפוכה, שהיו כאלה שטענו שזוהי יצירה יש מאין. שינוי לדעת אריסטו הוא כאשר יש מצב ראשוני בו תכונה נמצאת או נעדרת, ובסופי היא במצב ההפוך. אך ניתן לדבר על תכונות אלה רק כאשר קיים דבר כלשהו שבזמן ההשתנות כן התמיד. חייב להיות עצם כלשהו שהתכונה המשתנה תוסב עליו. הדבר המתמיד הוא העצם או המצע. זוהי התשובה לשאלה כיצד האין יכול להיות ישנו- העדר או קיום של תכונה בעצם (שהוא היסוד המתמיד) שניהם אפשריים.

כל עצם הוא דבר מורכב, וניתן לנתח אותו בארבעת האופנים (חומר, צורה, תנועה ותכלית)- וניתן לנתח שינויים בכל אחד מהם. כאשר עצמים מתים השינוי הוא שינוי של האדם באשר הוא חומר, החומר הוא היסוד המתמיד, וצורתו היא שמשתנה. ניתן לדבר על שינויים איכותיים, כמותיים, מיקומיים ועצמותיים (שינוי של העצם כעצם). השינוי האחרון הוא החשוב ביותר- זהו המובן של התהוות, שינוי של הצורה של עצם כולו.

המילה צורה ביוונית היא eidos, שהיא המקור למילה אידאה אצל אפלטון. אצל אריסטו יש לה מובן מאוד רחב ומורכב, אך מסוים. הצורה לדעתו היא זו שמאפשרת לנו להגיע לידיעה לגבי הטבע, ולכן הוא מפרק את המושג למובן הבסיסי ביותר. חומר, שהוא מושג שאריסטו טבע, הוא הדבר ממנו מורכב עצם. לדידו, האותיות וההברות הן החומר של המילים, והמילים הן החומר של המשפט (ולא בצורה מטאפורית), כלומר ניתן להשתמש במושג חומר לדברים מופשטים. הצורה היא הארגון, הסדר שהופכים דבר מגוש של חומר לדבר מסוים. התבנית המשותפת, הדבר שיוצר זהות בין שני עצמים, הוא הצורה. כל כד הוא כד, חומר שונה שמאורגן באותו סדר, בגלל הצורה. המהות של החומר מוענקת לו על ידי הצורה, ולא על ידי החומר. אמנם חייבים את החומר כדי שיהיה עצם שיורכב באותה צורה, אך החומר הוא לא זה שאחראי למהות. המהות הזו היא כללית- מכיוון שצורה היא עקרון של ארגון מסוים של חומר מסוים, יכולים להיות עצמים רבים שמורכבים מאותו חומר המסודר באותה צורה, ולכן יכולה להיות צורה משותפת לעצמים שונים. ניתן לנתח כל עצם בהיבט פרטי (החומר, שאינו משותף לעצמים שונים לעולם) וההיבט הכללי, שהוא הצורה. כל עצם מורכב מחומר וצורה, והם קיימים בצורה בלתי ניתנת להפרדה (בימי הביניים התייחסו לאלוהים כצורה טהורה, מנותקת מכל חומר, אך אריסטו מעולם לא טוען זאת).

כאשר מדברים על תכונה מהותית, מדברים בעצם על עקרון הארגון, על הצורה. כל דבר שהכרחי לארגון, שיתמיד מול כל שינוי אפשרי, הוא חלק ממהותו של עצם. כל תכונה שניתנת לשינוי תוך שמירה על צורתו של העצם, היא תכונה מזדמנת. יש לשים לב כי צורה היא ממשית, היא קיימת. הגדרה אינה צורה, כי הגדרה היא הפשטה מחשבתית המנסה לתחום מילולית את הצורה, אך הצורה היא דבר ממשי הקיים בעולם בנפרד מהגדרות.

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות