פילוסופיה יוונית: אריסטו על הפירוש והאנליטקות

אריסטו על הפירוש והאנליטיקות

בחיבורים אלה אריסטו מתאר את יחסי הפרדיקטים- נושא ונשוא. אם לוקחים את אותם מונחים ראשונים ומחברים ביניהם, יוצרים טענות, שיש להן ערך של אמת או שקר. זה נוצר רק מחיבור של נושא ונשוא. חיבור המונחים לצורך קביעת קביעות יוצרת משפטים, שהם השלב הבא מעל המונחים בידיעה. בגלל שאריסטו מתייחס ליחידה הבסיסית של המונח כדבר שאין בו מרכיב של אמת ושקר, ההסתכלות הלוגית שלו עשירה יותר מלוגיקה מודרנית, כי האחרונה מתחילה בשלב הטענות ולא בשלב המונחים.

טענות סותרות: טענות שאם אחת אמיתית, השנייה שקרית בהכרח- כל S הוא P <-> כמה S אינם P/אין S שהוא P <-> כמה S הם P.

טענות הופכיות: טענות שיכולות להיות שקריות ביחד, אך לא אמיתיות ביחד- כל S הוא P <-> אין S שהוא P.

טענות תת-הופכיות: טענות שיכולות להיות אמיתיות ביחד, אך לא שקריות ביחד- כמה S אינם P <-> כמה S הם P.

טענות משועבדות: טענה משועבדת היא טענה שאמיתות של טענה אחרת גוררת בהכרח את אמיתותה שלה- כל S הוא P –> כמה S הם P/אין S שהוא P –> כמה S אינם P.

קביעת החוקיות הלוגית של אריסטו היא חשובה בצורה מכרעת. ברגע שהוא מגדיר את חוקי ההיקשים ללא שום קשר למונחים הספציפיים שמדברים עליהם, הוא נותן כלי אוניברסלי נייטרלי שיעבוד תמיד בחיפוש אחר האמת. אם מכאן ניקח את התבניות ונציב בהן פרטים ספציפיים, נוכל להכיר את קשרי האמיתות ההכרחיים. מכאן נוכל ליצור עץ פרגמטי של היקשים והוכחות כדי להגיע לידיעה על המציאות.

ניתן להשתמש בחוקי ההיקשים כדי לפתח עולם היפוטתי קוהרנטי, אך זוהי לא תהיה ידיעה מוחלטת. ידיעה מוחלטת תיווצר רק כאשר ההתחלה שלנו היא אמת שלא רק שלא ניתנת להוכחה, אלא גם לא צריכה הוכחה. זוהי האקסיומה.

אריסטו רצה ליצור לא רק מדע שמתאר את העולם, אלא מדע שמסביר את העולם. הסיבה, יחסים היקשיים של "מדוע", עליונים על התיאור, יחסים של "כי". זוהי חשיבה שמעבר לחשיבה לוגית פורמלית, כי ניתן להוכיח דברים לוגית ללא יחסים סיבתיים, אך יחסי הסיבה הם מדע במלוא מובן המילה- סידור העולם בצורת סיבתיות היא הבנת המציאות.

אין אמת בטיעון כי אריסטו הושפע מהביולוגיה יותר מכל תחום אחר. הוא לא מסכים עם אלה שטוענים שאריסטו היה הפילוסוף שהוא היה בגלל היותו ביולוג. אין למדע זה יותר משקל מלכל המדעים האחרים שהוא עסק בהם. בין השאר, בניגוד לדעה המקובלת פעם, הוא גם התעסק במתמטיקה.

הוכחתו של אריסטו לכך שהשפה אינה קונוונציה היא פשוטה- אם שפה הייתה קונוונציה בלבד, היא לא הייתה יכולה להתייחס לפרדיקטים מהותיים לעומת פרדיקטים מזדמנים. האמיתות או השקריות של התשובה לא תלויה בקונוונציה שבה היא מנוסחת- יש דברים אמיתיים שאליהן השפה מתייחסת. יש צורך בעצם כדי לדבר, לא מספיק שיהיו שני דוברים ליצירת שפה.

שפה היא יצירת הבחנות, גידור של דברים מסוימים אחד מן השני (מכאן המילה הגדרה). לא תהיה שום משמעות לשפה אם לא היו תכונות שניתן להבדיל ביניהן ושלא ישתנו, כדי שאפשר יהיה לעשות את אותן הבחנות והכללות ותהיה להן משמעות. אי אפשר לטעון נגד חוק האי-סתירה לפיו, כי כל הבחנה שאנחנו עושים מראש מניחה אותה. חוק זה הוא אקסיומה שלא ניתן להוכיח אותה, כי היא מובלעת בעצם הדרך בה אנו בונים טענות, לכן אין דרך להוכיח אותו ללא שימוש בו עצמו.

הידיעה חלה על עצמים משניים בלבד. לא ניתן ליצור מדע על פרט ראשוני- ידיעה מורכבת אך ורק מנסיון מוכלל. ניתן לדעת דברים על עצם ראשוני בגלל הסוג שלו (כלומר להסב כל מה שידוע לנו על העצם השני על העצם הראשוני), אך לא עליו כשלעצמו, בנפרד מהסוג שלו.

אריסטו, כאשר הוא דן בדברים מורכבים, הוא דואג להבדיל בין ההיבטים השונים של הדבר בו הוא דן. בעברית המילה שהוא משתמש בה לצורך זה היא "באשר"- כך, הוא מפריד בין התכונות המהותיות למזדמנות ומבודד את ההיבט המסוים שאליו הוא מתייחס באותו רגע.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות