אפלטון – המדינה – חלקים ה ו-ז

המדינה ה' 471 עד ז' 534

מהי הידיעה ואיך תנהיג את המדינה? למדינה אין תקנה עד שהמלכים לא יהיו לפילוסופים או הפילוסופים למלכים. ההאנשה של הידיעה היא הפילוסוף…

תורת האידיאות

המדינה של אפלטון היא דוגמא , סטנדרט שאליו יש לשאוף, כפי שהאידאות הן צורות שאליהן הדברים בעולם שואפים, הדברים הטובים לוקחים בהם חלק. הסברה אינה מושלמת כמו הידיעה, כפי שהממשות אינה מושלמת כמו האידיאות, הדבר הממשי הוא הביצוע הלא-מושלם על פי ה'דוגמא' שהאידאות מציבות. מעשה צודק הוא צודק כי הוא לוקח חלק בצדק. על כן, המעשה אינו הצדק בעצמו אלא צודק לפי 'דוגמת' הצדק כפי שמעגל המצויר עם מחוגה מצויר על פי 'אידיאת' המעגל. ומהי סברה? סברה הינה בין ההווה, שהוא ידיעה, ללא-הווה, שהוא אי-ידיעה. כלומר מושא הסברה הוא בעל ערך יחסי (a יכול להיות יפה ביחס ל-b או מכוער ביחס ל-c), לא אמת מוחלטת. אצל פרמנידס: הידיעה היא הממשות והסברה היא תפיסת החושים שמטעה, שרירותית. אצל אפלטון הידיעה היא שמשהו הוא אכן כך, אי הידיעה היא מה שאינו כך. על הסברה לא ניתן לערער.

סוקרטס מנסה להסביר לגלאוקון ואח"כ לאדימנטוס את עיקרי תורת האידיאות ומשלב את ההאנשה של הידיעה לפילוסוף עצמו ומגדיר את תכונות הפילוסוף וחשיבותו לחברה בכלל ולחברה במדינה האידיאלית בפרט. הפילוסוף אם כן צריך ללמוד תחומים מסוימים שיקרבו אותו לידיעת האידיאות. אריתמטיקה, גיאומטריה של המישור, גיאומטריה של המרחב, אסטרונומיה, הרמוניה (אקוסטיקה) והחשוב מכל – דיאלקטיקה (לוגוס).  מדוע מתמטיקה? המתמטיקה מפנה את האדם אל היופי, מכוונת אותו.

מדוע המלכים צריכים להיות פילוסופים? מדינה טובה מונהגת ע"י ידיעה והפילוסופיה מקרבת את האדם לידיעה, כלומר להכרת האידיאות. התכונות הנחוצות לשם כך הן תכונות הסגולה הטובה, הרצויות באדם המתאים למלוכה. אם העיסוק בפילוסופיה מביא את האדם לאושר אזי המלך הפילוסוף יביא את החברה לאושר. הפילוסוף, אוהב החוכמה, חותר להכרת האמת, המציאות הבלתי משתנה, שהיא מושא הידיעה. זאת לעומת תפיסת החושים שהיא הממשות המשתנה, מושא הסברה .

יתר על כן, טוען סוקרטס כי האדם בעל חלק מן התכונות של הפילוסוף אך לא את כולן יגרום נזק רב לחברה. הדרך לידיעת האידיאות היא דרך של מאבק (כפי שנראה במשל המערה) ואין זה מובן מאילו שהאדם שניחן בכל תכונות הסגולה הטובה יבחר בדרך זו. הוא יכול לבחור את הדרך הקשה הזו ולהיות פילוסוף אך יכול גם לפנות לכיוון אחר ולהידרדר לשחיתות ורוע (הוא בעל כוח רב בגלל התכונות הטובות שלו…).

לרוב האנשים אין ידיעות אלא סברות. הוא ממשיל את הסופיסטים המחנכים את החברה למאלף של מן חיה פראית. הוא אינו יודע מה טוב אלא מה 'עושה' טוב לחיה, הוא אינו יודע מה רע אלא מה עושה לה רע. אנשים פועלים לפי רצונות החברה ולא על פי אמות מידה חיצוניות.

אדימנטוס נכנס ואומר כי הכל טוב ויפה אבל הפילוסופים הם אנשים מיותרים לחברה. סוקרטס משכנעו עם משל נוסף בו הוא מסביר את יחס החברה לפילוסוף – משל האונייה. המלחים שמחפשים את הנווט הטוב ביותר בוחרים באדם שמשכנעם כי הוא המתאים לנווט, (כישורי הלוגוס…) במקום בבעל האונייה שבוהה בכוכבים ובעל ידע ימי של שנים.  כך החברה מתייחסת לפילוסופים. האדם פועל אם כן, לפי מה שהחברה מכתיבה ולא לפי ידיעה ועל כן הפילוסופיה איננה עיסוק שמתאים להמונים. האנשים שקוראים לעצמם אוהבי חכמה אינם מבדילים בין הדבר הטוב לטוב עצמו ועל כן אינם יכולים לראות את האידיאות. אנשים טוענים כי 'טוב' ו'נעים' שקולים זה לזה אך בו"ז טוענים כי ישנם דברים נעימים שהם רעים. אנשים אחרים טוענים כי הידיעה שקולה לטוב אך טוען סוקרטס כי ישנו טוב כשלעצמו שאינו תלוי בהגדרות אחרות. ואז מביא הוא את –

משל השמש

השמש: מקור האור מאפשרהטוב: מקור האמת מאפשר
ראייה לידיעה ל
עין, איבר הראייה, על מנת לראות אתשכל, איבר התבונה, על מנת להבין את
הדברים המוחשיםהאידיאות

ישנו תנאי המאפשר את הראייה לעין והוא האור מהשמש. בתנאים אחרים של אור אנו גם רואים דברים אחרת. הטוב מאפשר את הידיעה לשכל באמצעות האמת. מהו האמת לפי אפלטון? הארגון של המושכל. האור מאיר על דבר כלשהו כפי שהטוב מאיר את המושכל. בתנאים אחרים תופסים את המושכל באופן אחר, לא אמיתי. כלומר איננו רואים את המושכל במלוא הארגון שלו. ואז קיבלנו סברה: אני רואה משהו, יתכן שהוא אמת, יתכן שלא, ואינני יודעת למה… לא די שיש את המושכל שהרי ללא הארגון הטוב אין לנו ידיעה. הוא ממשיך את הדימוי הנ"ל במשל הקו המחולק. משל זה מכסה את האפשרות שישנן סברות לגבי דברים מושכלים. טוען הוא כי יש שתי רמות של תפיסה מוחשית ושתי רמות של תפיסה שכלית. ככל שיורדים בסולם ההכרה כך היא נהיית פחות 'שקופה', יותר עמומה. התפיסה של האידיאה נעשית יותר ויותר עקיפה למעשה. ברמה הנמוכה אני רואה בבואה של פרח יפה במים, ברמה מעליה אני רואה את הפרח עצמו, ברמה מעליה הוכחה מתמטית מושלמת ויפה (שאיני רואה אלא חושבת עליה) וברמה , הגבוהה ביותר אני רואה את היופי כשלעצמו. דבר יפה מוחש הוא ביטוי של היפה במדיום מסוים, לוקח חלק ביפה. ישנה תפיסה ישירה של אובייקט ותפיסה עקיפה, וכנ"ל לגבי תפיסה של המושכל. הגיאומטריקון מניח היפותזה ברמת ה- dianoiaויורד כלפי מטה לפיסטיס כדי להוכיח את ההיפותזה על גבי הנייר (המוחשי), כלומר מסתמך על החושים, מדבר על צורות מוחשיות. הפילוסוף לעומתו מניח היפותזה ברמת האפיסטמה ועולה כלפי מעלה לנקודה שלפי אפלטון אינה זקוקה להצדקה, כלומר לראשית הבלתי היפותטית.  הוא אינו מניח הנחות אלא מוכיח והופך אותן לעובדות.

epistemeהתחום המושכלמושאים אפיסטמולוגיים (הכרתיים):הכרה שכלית nous/noesis (עלייה כלפי מעלה אל הראשית)מושאים אונטולוגיים (הווייתיים):האידיאות כשלעצמן, הראשית

(ראייה ישירה, בהירה, של המושכל)

Dianoia מחשבה, הגיון (ירידה כלפי מטה אל המוחש)היפותזות, אובייקטים מתמטיים(ראיית המושכל באופן עקיף)
התחום הנראהdoxaPistis אמונה (common sense)עצמים מוחשיים (ואיורים גיאומטריים למשל)

דימוי eikasia (אמנות, שירה)

השתקפויות, צללים

הטוב אם כן, שונה מהידיעה כפי שהשמש שונה מראייה. אפלטון משתמש בדימויים של אור להבנת האידיאות וחושך למי שאינו מבין:

משל המערה

משל המערה מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תיאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר. אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ומסתנוור מאור היום. אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים – כפי שראה על קיר המערה. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גורמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצלו שלו. האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה; הוא מועד ונופל, ואינו רואה דבר, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא נכה. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם לועגים לו כי אינו רואה בחושך, ולו היה משחרר אותם מכבליהם כפי שהתכוון לעשות, היו האסירים רוצחים אותו.

זהו לא משל לבני האדם בניגוד לדעה הרווחת אלא זהו משל לאינדיבידואל שמטפס בסולם ההכרה בדרך של ייסורים ומאבק אל כיוון הכרת האידיאות. וברגע שהוא רואה אותם הוא כבר עיוור למה שראה קודם לכן. שלושת המשלים הם למעשה אומרים את אותו הדבר רק שמשל המערה ממחיש היטב את הצד הפסיכולוגי של המאבק העצמי. זהו מאבק כי לרוב האדם בוחר להישאר במקום הבטוח והמוכר. השכל הוא שמתקדם לכיוון החלק המושכל של הקו המחולק.

לסיכום חלק זה:

ממנון הגענו לכך שסברה+סברה=סברה. אזי כיצד, עם המתודה ההיפותטית , מגיעים אי פעם לידיעה? אפלטון מניח את קיומה של ראשית זו כמין אמת עליונה שאינה תלויה בדבר (אחרת אין הבדל בין סברה לידיעה, האמת היא סובייקטיבית והסופיסטים צודקים…). אפלטון מאז מנון משנה את התפיסה הפילוסופית. הוא אינו מקבל דבר אפריורי כמו פרמנידס (עם עקרון הסתירה) לפניו ודקארט אחריו. הוא שב ומנסה להוכיח את ההנחות שמסבירות את האינטואיציות. ומהן לפי אפלטון? מה שהוא מתמודד עמו בכל הדיאלוגים: ישנו הבדל ממשי בין טוב לרע, אמת לשקר.

ראה גם:

סוקרטס ואפלטון

המחשבה המדינית של אפלטון

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות