במהלך הדיאלוג "המדינה" אפלטון חוזר כמה פעמים על אותם דיונים ואותם רעיונות, כל פעם בעליית מדרגה בנימוקים ובמשמעויות. כך מה שנראה כלא מנומק בהתחלה יזכה לנימוקים נוספים ועמוקים יותר בהמשך, ובונה שכבות של הבנה.
הדיאלוג נפתח בירידתו של סוקרטס, שיהיה המספר והדובר הראשי לכל אורך החיבור, אל הנמל, מקום בו נפגשות כל התרבויות החדשות והרבות באתונה, בדרך לחגוג חג של אלה מיובאת. יש כאן רמז שנהיה נהיר לנו רק לאחר קריאת ספר ז'- אפלטון שתל רמזים רבים במהלך החיבור, אך גם מפרש אותם בסופו של דבר.
יש במדינה דיונים בכמה רבדים: פוליטי מציאותי, אוטופי, נפשי פסיכולוגי, ועוד. הדיון מתחיל סביב מושג הצדק והגדרתו. להגדרה שמושגת ומשתמשים בה עד לסוף החיבור מגיעים יחסית מוקדם, כי היא דרושה כדי להמשיך לדיונים הגבוהים ביותר על קיום לפי הצדק, כי קודם כל יש צורך לבסס מהו הצדק והאם בני האדם בכלל צריכים לשאוף אליו.
סוקרטס וגלאוקון הולכים בדרכם לחגוג את חג האלה בנדיס, ופוגשים בדרך את פולמארכוס ואנשים נוספים. אלה מכריחים אותם לבוא לחגוג בביתם בכוח הרוב שלהם ותוך טענה שאין לשכנעם כי הם כחרשים. הם הולכים לבית ופוגשים שם כמה אנשים נוספים. מתחילים בדיבור קצר בין קפאלוס, בעל הבית המבוגר והעשיר, לסוקרטס לגבי מהו המוצדק, דיון פשוט יחסית העוסק בהסכמים ומצבים בהם ראוי להפירם. לאחר מכן יש דיון קצר נוסף עם פולמארכוס בנו של קפאלוס, הטוען כי יש להחזיר לרע ברע ולטוב בטוב. סוקרטס משיב כי האדם הצדיק סגולתו עשיית הטוב, ולכן אין צדק בעשיית רע לרעים, אלא רק בעשיית טוב- הצדיק אינו גומל רעה. כאן נכנס לדיון תראסימכוס הסופיסט, מלגלג בדרך הדיינותו של סוקרטס, וטוען טענה לגבי מהו הצדק: תועלתו של החזק. זוהי טענה יותר תיאורית מערכית. טענה זו פותחת את הדיון ברלטיביזם בכלליות ומוסרי בפרט. משתמע מהטענה של תראסימכוס כי כל משטר הוא צודק כל עוד הוא שולט, ולבסוף לא ניתן להסיק אלא כי אין מוסר חיצוני עליון, אלא רק מוסר פנימי עם קריטריונים מקומיים. תשובתו של סוקרטס היא כי שליטים טועים לפעמים, ואז ציות לשליט יהיה מנוגד לתועלתו וגם נזקו של החזק יהיה צדק. תראסימכוס משנה את טיעונו ומעלה שליט, מחוקק או "חזק" אידיאלי שהוא השליט רק כאשר הוא צודק. סוקרטס עונה כי האומנות והמומחיות של כל תפקיד הוא לדאוג לתכליתו, ולא לעצמו, וכך גם שליטים תפקידם הוא לדאוג לנשלטים. תראסימכוס מתעצבן ומשתמש ברועה צאן הדואג לעצמו ולא לצאנו כאשר הוא עושה את עבודתו, אך סוקרטס מפריד בין שכר על אומנות לבין האומנות עצמה.
בשלב הזה סוקרטס מתמקד בשאלה מי חי טוב יותר- הצדיק או הרשע- מי יהיה מאושר יותר? הוא מוכיח בטיעון שאינו מספק כי הצדיק יהיה מאושר יותר וכי עדיף לסבול עוול מאשר לעשות עוול, ובכך מסתיים ספר א'.
ספר ב' נפתח בכך שגלאוקון ואדימאנטוס אומרים כי הם אינם משוכנעים, אלא רק למראית עין, ורוצים להשתכנע באמת. הם נושאים נאומים לגבי ההיראות של הטוב אל מול הטוב האמיתי. גלאוקון טוען כי אם מסתכלים רק על התוצאות של צדיקות ניתן להעמיד פנים כי אתה צדיק ולהרוויח את אותן תוצאות. זאת מכיוון שהמוסר נובע מאמנה חברתית שבו כל אחד מסכים לא לעשות עוול כדי שלא ייעשה להם עוול. אך סוקרטס לא מסכים, כי צדק שמושתת על אמנה חברתית הוא צורך של החלשים ולא של החזקים. לא ניתן להתבסס על פחד בלבד ולקבוע מהו הצדק בצורה נגטיביסטית. כמו כן, אמנה חברתית מובילה לבינוניות ולא למצוינות, ותגרור את הצדיקים למכנה המשותף הנמוך ביותר. טיעון שני של גלאוקון הוא משל טבעת גיגס, בו רועה צאן צדיק שמוצא טבעת ההופכת אותו לבלתי נראה ייהפך לרשע בהכרח- אם לא יהיו תוצאות לרשע וכן תוכל לקבל את מתנותיו, כל אדם יעשה זאת. בנוסף, הרשע המושלם יהיה זה שיחכים וינסה להיראות כצדיק המושלם עם כל המשתמע מכך, בעוד הצדיק המושלם לא ינסה להיראות כצדיק ולקבל את טובות ההנאה שנובעות ממנו, וייתפס כרשע. אדימאנטוס טוען טענה חברתית: שכאשר מלמדים אדם להיות צדיק (הוא מפריד בין החינוך של החברה והמשפחה, אך שניהם מכוונים לאותו מקום) מלמדים אותו לעמוד בנורמות חברתיות ולקבל את המוניטין של הטוב, ולא את איכותו של הצדק כלשעצמו.
סוקרטס קודם כל משבח את טיעוניהם של חבריו לשיחה, ולאחר מכן מציע להסתכל בסדרי גודל גדולים יותר כדי להבין את הצדק בסדר גודל הקטן. לכן הם יבנו בתרגיל מחשבתי מדינה כך שיהיה בה הצדק האידיאלי, ויבינו לפיה את שמוצדק. הם מתחילים בבניית המדינה מתוך ההכרח והצורך הפיזי, וקובעים מיהם בעלי המלאכה הנחוצים, ולא רק זה, גם כי כל אחד יעסוק במלאכה שלו בלבד לפי כשרונו הטבעי. תיאור זה של מדינה פשוטה ומכנית לא מתקבל ע"י גלאוקון ואדימאנטוס (הם אומרים כי זוהי "מדינה של חזירים"), והם מבקשים להוסיף עידון למדינה. ייתכן כי המדינה הפשוטה והטבעית בסופו של דבר היא מוסרית יותר, מפני שהמדינה המעודנת היא תפוחה וחולה במובן מסוים, כי היא צורכת יותר מההכרח, אך המשוחחים ממשיכים במסעם אל עבר המדינה האידיאלית. אחת המסקנות הראשונות היא שמדינה מעודנת תהיה חייבת שיהיו לה שומרים שיילחמו, יכבשו ויגנו עליה כדי להשיג את המשאבים הדרושים לעידון. אך ריכוז הכוח אצל אותם השומרים יגרום לכך שהם יוכלו להשתלט בכוח ולהרוס את אותו עידון ומוסריות מוצדקים, ולכן יש צורך בחינוך והכוונה לאותם שומרים כדי שלא ישתכרו מכוח וירצו בטובת המדינה ולא בטובתם הם.
ראה גם:
פילוסופיה יוונית – המדריך המלא
פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו
פילוסופיה יוונית – המדינה \ אפלטון