פילוסופיה יוונית – מדריך: המשתה של אפלטון

המשתה

בדיאלוג המשתה מתוארת סצינה ספרותית מלאה יותר מברוב הדיאלוגים. סוקרטס מגיע לביתו של אגאתון, שזכה יום לפני בתחרות טראגדיה. בבית מתקיים משתה, ארוחה חגיגית גדולה בה שותים לפי סדר, אוכלים ונושאים נאומים. הם מחליטים באותו ערב לא לשתות (כי כולם בהאנגאובר מהלילה הקודם) ובמקום זה לשאת נאומי הלל לארוס. מעבר להצגת פילוסופיה, יש בדיאלוג הזה הצגה של טיפוסים ותיאור דמויות- נאום על אהבה והשתוקקות חושף את האדם הנושא אותו ומתאר את נפשו ואישיותו.

משמעות המושג ארוס: ביוונית ישנן עוד מילים שאנו מתרגמים כאהבה, פיליה ואגפה. ארוס הוא תשוקה, מיניות, לפעמים גם פשוט העדפה.

חשוב בהקשר של המשתה להבין תופעה תרבותית שהייתה קיימת ביוון הקלאסית: תופעת הפדראסטיה. התחברות של נערים ענוגים ויפים אל גברים מבוגרים מהאליטה החברתית. הקשר לא היה רק מיני- היה בו מימד של טיפוח אישיות אבהי כמעט, של חינוך והקניית ידע ותבונה לנער.

פידרוס הוא הנואם הראשון. הוא משבח את הארוס כמוביל לסגולה הטובה, ומתאר את המשיכה המינית כדבר שמשפר את מושאיו ומועיל למדינה. פאוסניאס שמדבר אחריו לא מוכן לקבל זאת. הוא מפריד בין הצד הארצי והנחות של הארוס לבין הארוס השמיימי, האלוהי. הצד הארצי הוא פריצות, ונובע ממשיכה מינית גופנית גרידא. ארוס זה יגרום לאדם להעדיף את הרע, החלש והחולה. את הצד השמיימי הוא מציג כאותו טיפוח אבהי התורם לנער ומפתח אותו. לאחר מכן הוא מתלונן על כך שמחוץ לאתונה הפדראסטיה היא או אסורה או לא מוגבלת בהגבלות שיובילו לכך שמה שיתרחש יהיה הארוס החיובי ולא השלילי. בין השאר, חשוב שלנער באתונה יש זכות בחירה, והוא צריך להיענות למאהב.

הדובר השלישי הוא אריכסימאכוס הרופא (לאחר שאריסטופאנס לא יכול לשאת נאום בגלל  התקף גיהוק). נאומו הוא נאום מדעי. טענתו היא כי העולם הוא גופני, והארוס מצוי בכל הדברים ומקשר ביניהם. זהו כוח משיכה דומה לזה שאמפדוקלס מדבר עליו. ישנה שאיפה להגיע להארמוניה דרך אחדות של ניגודים, השתוקקות לאיזון. אך הגוף לא תמיד משתוקק לדברים הנכונים כדי להגיע לאותו איזון, ותפקידו של רופא הוא לגלות ולרשום לאדם את המרכיבים הנכונים כדי להגיע אליו. ארוס מבחינת אריכסימאכוס נובע מהגוף, והרופא יכול להגיד לנו האם ההתאהבות שלנו היא מועילה או לא, ואם כדאי להיכנע לה. נאומו של אריכסימאכוס מלא הכללות ללא הצדקה.

אריסטופאנס, הדובר הרביעי, מספר מיתוס. ייתכן כי החלפת המקומות בין אריכסימאכוס ואריסטופאנס היא אמירה לגבי כך שהמדע לא בהכרח תמיד עדיף מהמיתוס. המיתוס מספר על בני האדם הקדמונים כבעלי שלושה מינים: גבר-גבר, גבר-אישה ואישה-אישה. האלים חצו את אותם בני אדם, שהיו חזקים ומוכשרים (ובעצם, מסוכנים) יותר במצב הכפול, וכך נותרו בעולם גברים ונשים יחידים. לאחר אותו פיצול כל אדם השתוקק אל אותו חצי שהיה לו בעבר, וניסה לחזור להיות אחד. המין ניתן לאדם ע"י זאוס כדי לממש לפחות במידה מסוימת את אותה התאחדות. החצאים השונים נמשכים לגברים או נשים לפי השלם שממנו הם נחצו, והגברים הנמשכים לגברים הם הטובים ביותר, אלה שהופכים לשליטים, האומנים ושאר האצולה. זהו תיאור מאוד רומנטי, אך גם טראגי, כי אף פעם לא ניתן להגיע לאותה שלמות קדומה.

לאחר אריסטופאנס, אגאתון נואם נאום מלא פאתוס. הוא אומר שאף אחד לפניו לא דיבר על מהו הארוס כשלעצמו, ומכניס בפעם הראשונה את מושג היופי. הוא טוען כי הארוס הוא האל המושלם והחזק ביותר, ועומד מעל לכל שאר התכונות בעולם. האהבה היא הדבר המושלם ביותר שיש באדם. כשהוא מסיים את נאומו כולם מוחאים כפיים ומסכימים שלא ניתן לשבח ולהלל את ארוס טוב יותר מזה.

סוקרטס נואם את הנאום האחרון. הוא מתחיל באמרו שהוא לא יוכל להלל את ארוס טוב יותר, כי הוא לא ידע שהחוקים היו שצריך לשקר כדי לשב אותו כמה שיותר. הוא חוקר את אגאתון קצרות, דבר שלא היה מקובל כלל כחלק ממהלך הנאומים. הטיעון שלו הוא שאהבה למשהו הוא הרצון שיהיה דבר ברשותך, ומשם מסיקים שאתה אוהב את מה שאין לך או לא מובן מאליו שיישאר אצלך. אתה שואף למה שאין לך. לכן היפה אינו משתוקק ליופי, אלא הוא כבר יפה, והחכם אינו אוהב חכמה, אלא אוהב החכמה שואף אליה. האוהב הוא לעולם לא מושלם- האהבה עצמה מעידה על חסרון באוהב. מכאן סוקרטס מספר סיפור מעברו, בו דיוטימה, אישה שהכיר בעברו, לימדה אותו את מה שהוא יודע על ארוטיקה. היא מתארת מעמד ביניים בין טוב לרע, יפה ומכוער, וכדומה. לכן ארוס אינו אל, אלא דימון, בין אל לאדם, בן של האל שפע- אל טוב ומוצלח- והאלה עניות- אלה גרועה באופיה, ומכאן תכונותיו של ארוס. הוא תמיד משתוקק לאותו שיפור עצמי, ליופי, לטוב ולחוכמה, אך הוא אף פעם לא מגיע אליה. דיוטימה מאפיינת את כל הדברים אליהם הארוס שואף כאל הדברים היפים. זהו לא בהכרח יופי פיזי (אם כי גם לו יש חלק בזה), אלא אל עקרון היופי הנעלה (ניתן לומר, האידאה של היופי). עוד היא טוענת כי המטרה של האהבה היא להוליד ביפה, לא רק ברמה הגופנית אלא גם בתחומים נפשיים. ישנה תשוקה להתאחד עם היפה ולהוליד המשך ראוי, ובהולדה זו יש מידה של קשר עם הנצח. מעבר להולדה הביולוגית ניתן לדבר גם על הולדות אחרות הנובעות מאותו רצון לקשר עם הנצח- השאיפה לכבוד, השאיפה להזכר. תוצר אינטלקטואלי כמו שירה, חוקים או דברי חכמה הם תולדה נעלה יותר מבנים בשר ודם. זוהי הולדה של צדק ותבונה בעולם. דיוטימה ממשיכה וטוענת כי ישנו סדר עולה של התאהבויות, כל אחת מהן בדרגה נעלה יותר. אנו מתחילים עם השתוקקות ליופי פיזי; משם עולים להשתוקקות ליופי הגופני בכלליות, שהוא סיבת אותה אהבה ראשונה; בשלב הבא מזהים באמצעות המשיכה למידות הטובות את היופי שמעבר לגופני, את היופי שבתכונות האנושיות הטובות; מכאן רואים את המשותף לכל הדברים היפים ואת יפי החוקים; מהחיפוש אחרי המשותף והקבוע בכל מה שיפה אנו מתחילים לזהות יופי בעולם ובטבע, ובעצם מתאהבים במדע; ולבסוף, יינתן ליחידי הסגולה שיגיעו לכך לחזות ביופי כשלעצמו, היופי האמיתי, היציב והלא משתנה- אידיאת היופי האוניברסלית. אפלטון בעצם מתווה פה סדר הכרה, סולם אפיסטמולוגי בו ניתן לעלות מהכרת הפיזי ועד להכרת האידיאי.

לאחר שסוקרטס מסיים את דבריו, אלקיביאדס מתפרץ אל המשתה, שיכור, ולאחר שמבקשים ממנו לנאום הוא נושא נאום הלל לסוקרטס. הוא מספר על איך שהוא ניסה לפתות את סוקרטס באמצעות גופו, אך סוקרטס לא מחזיר לו אהבה מינית, אלא גם כאשר הם ישנים ביחד, מחובקים, הוא אינו עושה שום צעד מיני. אלקיביאדס מאוהב בסוקרטס בגלל מה שהוא תופס כשלמותו של סוקרטס, כהסתפקותו במה שיש לו וחוסר הצורך שלו בדבר נוסף לחכמה. זוהי הערצה מסיבות מוטעות, כי מה שיש להעריץ בסוקרטס זה דווקא את החיפוש שלו והודאתו בחוסר שלמותו. ייתכן כי אפלטון מקטרג בדיעבד על סוקרטס על היותו מורהו של אלקיביאדס, ומנסה להראות שתלמידיו הסוררים של סוקרטס נמשכו אליו מהסיבות הלא נכונות וזיהו בו עוצמה מאותן סיבות ארציות ומשחיתות. ההתאהבות בחכמה ולא בעוצמה הגופנית והפוליטית היא המפתח לקיום הנכון, הצודק, היפה והטוב ביותר.

ראה גם:

סיכום קצר של המשתה של אפלטון

סוקרטס ואפלטון

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

פילוסופיה יוונית – המשתה של אפלטון

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות