פילוסופיה יוונית: אפלטון – פידון

הדיאלוג פידון מתאר את השעות האחרונות לפני שסוקרטס מוצא להורג ע"י שתיית כוס רעל. ידידיו באים לבקר אותו, והם משוחחים ארוכות. השיחה מתחילה מזה שסוקרטס אומר שלא ראוי לו לפילוסוף לפחד מהמוות, שהרי כל חייו מחפש הוא את ההיפרדות מהגוף וקיום כתבונה טהורה, וכאשר ניתנת לו ההזדמנות, לא הגיוני לפחד ולרצות להאריך את זמנך בחיים הפיזיים (אבל הוא כן אומר שאסור להתאבד). סתם ציטוט נחמד: "כי כל המלחמות באות לעולם בשל הממון, והממון דרוש לנו בשל גופנו, והרינו עבדים משועבדים לו לזה, ומתוך כך אין אנו פנויים לפילוסופיה." (עמ' 19) מכאן עוברים לדבר על הישארות הנשמה ואלמותיותה. סוקרטס נענה לשאלותיהם של קביס וסימיאס הפיתגוראים ופורס בפניהם את הוכחותיו לקיום הנשמה, היותה בת אלמוות ומתגלגלת בין בני אדם ובעלי חיים. הם מקשים בשאלות כמה פעמים, וכל פעם הוא עונה להם ומוכיח את טענותיו- ותוך כדי מדבר על תורת האידיאות, הקיום ה"אמיתי" והמושלם של רעיונות אל מול הקיום הפגום של העולם הפיזי. בחלק האחרון של הדיאלוג הוא מתאר בפניהם את עולם המתים, העולם המושלם והיפהפה שמעל האויר (במהלך התיאור הוא משווה את בני האדם לדגים המסתכלים למעלה על קו המים וקוראים לו שמיים, מתאר את העולם כעגול וגדול הרבה יותר ממה שהיוונים מדמיינים, ושאר דברים מגניבים) והעולם התת קרקעי בו הנשמות הרעות סובלות יסורים. הוא מוכיח את החברים שלו על שהם בוכים בזמן שמביאים לו את כוס הרעל, ושותה אותה ברוגע. המילים האחרונות שלו: "קריטון, אני חייב תרנגול לאסקליפיוס. שלמוהו לו, אל תשכחו!"

 

הדיאלוג פידון הוא דיאלוג שיש בו יחסית מעט מאוד אירוניה. המשתתפים מנסים להוכיח כי הנשמה היא בת אלמוות, ולא צריך להיעצב על כך שסוקרטס הולך להיות מוצא להורג. השיחה נסובה סביב הישארות הנפש ונצחיותה. סוקרטס מתחיל בהבחנה בין הנפש לגוף, וטוען כי כמעט כל השפעה של הגוף על הנפש היא שלילית. המחשבה "מתלכלכת" מהמגע עם הגוף, ומחשבה טהורה צריכה להיות מנותקת ככל האפשר מהגוף. סוקרטס מדבר בתחילת הדיאלוג על היש בנפרד מהמוחשי- בעצם אפלטון פורס פה אונטולוגיה שבה המציאות אותה אנו מכירים אינה היחידה.

בתחילת הדיון על נצחיות הנשמה סוקרטס מדבר על התהוות. הוא טוען שכל דבר מתהווה והופך לניגודו, ולכן החי נוצר מהמת כמו שהמת נוצר מן החי. על זאת קביס עונה בכך שהוא מזכיר את תורת ההיזכרות, וסוקרטס מעלה טיעון מופשט: בעולם אין שוויון טהור, אך כן קיים אצלנו המושג של שוויון, לכן ידיעתנו את המושג שוויון הוא מושג קודם ולא מוחש- לא חלק מעולמנו המוחשי. שוויון זה הוא סוג אחר של יש, יש מיוחד, שלא מתאפיין באותם מאפיינים שאנו מכירים מהעולם המוחשי. עולה המילה "אידיאה". אותה אידיאה היא מושג הקיים ברמה אונטולוגית אחרת, עליונה. אותה היזכרות של הנשמה היא היזכרות באידיאות המופשטות, ולא זכרונות מוחשיים. קביס וסימיאס מעלים התנגדות לוגית, ואומרים שההיזכרות מוכיחה כי הנשמה חיה בעבר, אך לא שהיא תישאר בעתיד. סוקרטס מחדד את ההגדרה של אידיאה ומוסיף עליה שאין בה התהוות וכליון כבעולם המוחש, לא עובר עליה שום שינוי, והיא תמיד נשארת כפי שהיא. האידיאה היא נצחית ויציבה, יש לה דרגת ממשות עליונה על המשתנה וכלה. לאחר אותה הגדרה, הוא טוען שהחלק של האדם שהוא חלק מהמציאות המוחשית, ההתהוות והכליון הוא הגוף, והחלק היציב והממשי והשולט הוא הנשמה, היא החלק האידיאי של האדם. מכיוון שיש לה תכונות של אידיאה, היא קשורה למציאות שתמיד הווה, ולכן היא נצחית. נקודה חשובה: דברים מוחשיים מאופיינים בהרבה דרכים, יש להם הרבה דמויות, בעוד שלאידיאה יש אפיון מרכזי אחד ויחיד, הגדרה וייעוד טהורים.

סוקרטס מעלה בהקשר של הנשמה גם טענה מוסרית: ההתעסקות בגוף ובגופני פוגעת בנשמה ודוחף אותה להתעסק בתאוות ויצרים ארציים טמאים, ומונעת ממנה להתעסק בפילוסופיה ומחשבה טהורות. לכן היכולת שלך להבין וליישם מושגים אידיאיים נפגמת, כי האדם שמתעסק בגופני מחפש את האמת בגופני, ולא יצליח להגיע לאותה אמת אליו האדם צריך לשאוף. רדיפה אחר הנאה גופנית מונעת או מעכבת את השאיפה לאמת.

סימיאס מעלה את הקושי הבא: ניתן לומר את כל שסוקרטס אמר גם על הארמוניה, אך שבירה של כלי הנגינה יגרום לכך שכבר לא תוכל להתקיים הארמוניה (מאותו כלי). ניתן לומר כי טענה זאת היא טענה אפיפנומנולוגית (הגדרה אנכרוניסטית, כמובן)- הנשמה והחוויה המנטלית שלנו נגרמות מההרכב הפיזיקלי ומתהליכים גופניים, כמו שהארמוניה נוצרת מההרכב הפיזי של כלי הנגינה. קביס מעלה קושי אחר: אמנם ניתן להגיד שהנשמה חיה חיים רבים בעבר, וממשיכה לאחר כליון הגוף, אך זה לא אומר שהיא נצחית, וייתכן כי לאחר חיים רבים וגופים רבים, גם היא מתכלה. בהקשר זה הוא מעלה את המשל של האורג והמעיל.

הרגע לפני שסוקרטס מגיב הוא רגע מכריע בדיאלוג, ורואים זאת בכך שבשלב זה אפלטון יוצא מהסיפור הדרמטי אל סיפור המסגרת. הדבר הראשון שסוקרטס אומר הוא שצריך להזהר מאוד מטיעונים שנראים כטובים בהתחלה, בגלל שאם אתה כל הזמן משתכנע מטיעונים הנראים לך אמיתיים ולבסוף הם מתבררים כלא נכונים, זה ייצור אצלך מעין יאוש וחוסר אמונה שקיימת טענה אמיתית אליה ניתן להגיע. בדיוק כמו שצריך לדעת שבני האדם הטובים מאוד והרעים מאוד הם מועטים, ורובם בינוניים, כך גם עם רעיונות, ולא צריך להשתכנע מרעיונות בינוניים כדי לא להפוך למיסולוגים, כמו שאמון באנשים שאינם ראויים לו יהפכם לבסוף למיזאנטרופים.

תשובתו של סוקרטס לסימיאס מתחילה בכך שסימיאס אמר שהוא מאמין בתורת ההיזכרות, אך מעלה את קושיית ההארמוניה, והן אינן מתאימות- אי אפשר להאמין גם בזאת וגם בזאת, כי הכלי יוצר את ההארמוניה, ואם הגוף קודם לנשמה, לא תיתכן אותה היזכרות. סימיאס מסכים, ואומר שהקושי שהוא העלה היה נשמע לו מסתבר על הדעת ולכן הוא העלה אותו. למרות זאת, סוקרטס ממשיך להפרכה, ומראה כי להארמוניה אין את אותן תכונות אידיאיות שלנשמה יש. למשל, ישנה הארמוניה שהיא הארמונית יותר מאחרות, אך אין נשמה שהיא נשמה יותר מאחרות- כל נשמה באשר היא היא נשמה באותה מידה כמו כל האחרות. לא כן ההארמוניה. הוא מוכיח זאת גם בדרך ההפוכה.

תשובתו של סוקרטס לקביס מתחילה בכך שהוא שותק וחושב לרגע- נקודה שראוי לשים לב אליה. הוא מעלה סיפור מעברו, על חיפושיו הראשונים בפילוסופיה, ואכזבתו מאנכסגורס, שאמנם טוען שהשכל הוא התחלת הכל, אך כל ההסברים שלו לבסוף הם הסברים פיזיקליים. הוא ממשיל זאת לכך שניתן לומר שהסיבה שהוא יושב שם היא בגלל עצמותיו, גידיו ושאר המבנה הפיזיולוגי שלו, בעוד שהסיבה האמיתית היא שהאתונאים הרשיעו אותו והוא מאמין שראוי לציית להם. לא ניתן להסביר אירועים נורמטיביים בטיעונים פיזיולוגיים. אמנם האדם משועבד לפיזיקה ולמוחשי, הם תנאי להיותו שם, אך זוהי לא סיבה מספיקה שדברים יקרו. הטוב ושיקול הדעת הם הגורמים העיקריים המשפיעים על התנהגות אנשים, ולא הגוף. משם הוא מתחיל תהליך היפוטתי של אפיון האידיאות. או שהדברים המוחשיים שיש בהם יופי נוטלים איזשהו חלק מהאידיאה של היופי, או שיש בהם משהו מאותה אידיאה. מרגע שהוא הגיע לתורת האידיאות, סוקרטס אומר שהוא כבר לא מנסה לתאר דברים בצורה מורכבת. הדבר יפה מתוקף היופי שבו, ללא צורך בהסבר נוסף. זוהי תורת הפרדיקציה- נתינת שם לכל תכונה ותיאורם של דברים לפי אותה הגדרה. הפרדיקציה היחסית אינה מלמדת דבר על האובייקט, אלא באמצעות דבר אחר, וכל הסבר או אמת צריכים להיות בעלי אופי ישיר ולא יחסותי. האידיאות הם אלה שעומדות בקריטריון זה, בניגוד לדברים המוחשיים, שתמיד יהיו יחסיים. האידיאה של היופי היא הארכיטיפוס שלו, וכל דבר שהוא יפה יימדד לפיה, ולא ביחס לשום דבר אחר. המשמעות של השמות שנותנים לדברים בעולם צריכה לנבוע מהאידיאה שלהם, כדי שתהיה בזה אמת מוחלטת. צריך לבודד לגבי כל דבר מוחשי מהם הפרדיקטים המהותיים לו, ושאם יהיה בהם את ניגודם הם כבר לא יהיו עצמם. כך שלג לא יהיה שלג אם יהיה בו חום (יחסי, כמובן…) וגם  המספר שתיים לא יהיה שתיים אם תהיה בו תכונה של אי זוגיות- זה איננו אפשרי. התכונה המהותית לנפש הוא חיים, ולכן היא אינה מסוגלת לקבל את הכליון, ואם מקבלים את כל ההנחות היא בהכרח נצחית.

סוקרטס מודה בסוף הדיון בחוסר ההוכחה המוחלטת שלו, וטוען טיעון דומה במובן מסוים לטיעון של פסקאל: זה הטיעון הכי טוב שאני יכול להעלות, וגם אם אני טועה, עדיף להאמין באמונה זו, ולחיות לפי הטוב, גם אם הנפש אינה נצחית. ובעצם גם אם אין טוב, עדיף להאמין בו.

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

פילוסופיה יוונית: אפלטון\פידון

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות