פילוסופיה יוונית: אפלטון\מנון – הסגולה הטובה

  1. חלק שלישי, ההיפותזה – האם הסגולה הטובה היא ידיעה, סברה לעומת ידיעה:

מנון וסוקרטס חוזרים לשאלה המקורית ומניחים כי הסגולה הטובה ניתנת ללימוד אם ורק אם היא סוג של ידע. אם היא ניתנת ללימוד אזי קיימים מורים מתאימים ללמדה. אז נכנס אניטוס ויחד עם סוקרטס הם מנסים לחשוב על מורה ראוי שילמד את הסגולה הטובה. הם אינם מצליחים למצוא (וסוקרטס מצטט את תיאוגוניס שאומר פעם כי ניתן ללמוד מאנשים טובים כיצד להיות טוב ופעם אחרת כי אדם רע לעולם לא יכול ללמוד להיות טוב). הם מעלים ארבע אפשרויות של מדינאים גדולים שונים שנראה שניחנו בסגולה הטובה אבל לא הצליחו כלל עם בניהם. על כן הם מסיקים שהסגולה הטובה כנראה אינה ניתנת ללימוד. והגענו לאפוריה…

המתודה ההיפותטית

הולכים מהמסקנה אל ההנחות. ההיפותזה היא הטיעון בעל יחס הנביעה החזק ביותר מההנחות. לפי הפיידון, מניחים את המסקנה ואת כל ההנחות שתואמות אותה ועוברים מהיפותזה להיפותזה עד שמגיעים למשהו "מספיק". סוקרטס מניח שתי היפותזות:

א. הסגולה הטובה היא דבר טוב, כל דבר טוב קשור בידיעה ← הסגולה הטובה היא ידיעה.

ב.       הסגולה הטובה היא ידיעה, דבר הוא ידיעה אמ"ם היא נקנית בלימוד ← הסגולה הטובה נקנית בלימוד.

כעת, דבר הוא ידיעה אמ"ם הוא נקנה בלימוד אמ"ם קיימים מורים מתאימים ללימוד הסגולה הטובה. ואז נכנס אניטוס (אחד מתובעיו של סוקרטס…) כדי לבדוק אם יש מורים מתאימים. אבל סוקרטס אינו מקבל שזה 'מספיק' ואומר שיש לבדוק את ההיפותזה הראשונה. כלומר, כל עוד לא הוכחנו את הסברה, היא עדיין סברה. הרעיון מאחורי המתודה היא שאין סתירות ומבססים הנחה כאמיתית, לפחות באופן זמני.

סוקרטס מסביר למנון שקיימות שתי דרכים על פיהם ניתן לפעול:

  1. ידע – episteme
  2. סברה – doxa

אם אדם מאמין כי הסברה שלו נכונה אזי יפעל על פיה כאילו שהייתה ידיעה. אבל האדם שיפעל עפ"י הסברה יפעל נכון כל עוד הסברה מוצדקת, בעוד שהפועל עפ"י הידע יפעל נכון תמיד. (אם אני חושב שאני יודע את הדרך ללאריסה אזי התוצאה היא כאילו שאני באמת יודע את הדרך ללאריסה).

סוקרטס מביא כמשל את הסיפור על הפסלים של דדלוס. הפסלים (משל לסברות) 'יברחו' אם לא יעוגנו לקרקע (יוצדקו). כלומר, ערכו של הידע גדול מערכה של הסברה כי הידע הוא סברה מוצדקת (מעוגנת).

אבל, גם סברה וגם ידע הם אינם באים מן הטבע, ועל כן ניתנים ללימוד. כעת, אם הסגולה הטובה אינה ניתנת ללימוד אזי היא אינה סוג של ידע (כי אמרנו 'אמ"ם'…). אבל הסגולה הטובה היא דבר טוב. אבל אנשים שעושים טוב עושים זאת כתוצאה מידע או סברה אמיתית ומאחר והאפשרות הראשונה נפסלה הרי שנותר רק להסיק שמי שעושה דבר טוב (סוקרטס מדבר על פוליטיקאים) עושה זאת מתוך סברה אמיתית ומכאן שלווא דווקא ניחן בסגולה הטובה.

סברה: טענה בעלת ערך אמת או שקר

ידיעה: סברה אמיתית מוצדקת (שלושה תנאים שהופכים 'משהו' לידיעה – justified true belief, לימים נודע בשם 'ההגדרה הקלאסית של הידיעה', ההצדקה היא הנימוק לאמיתות.)

סברה+סברה= סברה. כלומר, אמיתותה של סברה יכולה להשתנות ואין אנו יכולים להסיק ידיעה מסברה. למעשה אפלטון מנסה לגרום לנו להבין שיש להבחין בין המושאים בסברה ובידיעה. סברה אמיתית היא אמיתית במקרה (למשל ניחוש נכון). בסברה המושא משתנה ובידיעה המושא הוא קבוע. יתכן שאפלטון מנסה לומר כך: אם אנו 'נזכרים' בסברה הרי שהסברה לעולם לא תהפוך לידיעה ללא הצדקה, ואם אנו נזכרים בידיעה…? העולם המוחשי משתנה, כל מה שאנו יודעים הוא בגדר סברה ואנו רק יכולים לשאוף לידיעה (מתקשר לתורת האידאות).

ובכן, כיצד נקנית הסגולה הטובה? תשובתו של סוקרטס – השראה אלוהית. המסקנה מהמתודה ההיפותטית סותרת את תורתו של סוקרטס – הסגולה הטובה אינה ידיעה. מהדיון הקודם נסיק איפוא שהיא רק 'סברה נכונה'. היא לא נלמדה, וגם לא מתת הטבע (למה?) ועל כן נותרה אפשרות אחת – השראה אלוהית, כלומר אפוריה.

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות