פילוסופיה יוונית: אפלטון \ מנון

בדיאלוג מנון זו פעם ראשונה בה אנו מוצאים רעיון אותו אנו רואים כרעיון אפלטוני ולא סוקרטי. כאשר עולה השאלה לגבי ידיעה ולמידה סוקרטס נותן פעם ראשונה תשובה פוזיטיביסטית ולא אפוריסטית. השאלה עולה בצורה של הפרדוקס של מנון: כיצד ניתן להגיע לידיעה מאי-ידיעה, כי כשאנו יודעים משהו אנחנו כבר יודעים אותו, וכשאנחנו מחפשים אחר משהו אותו אנחנו לא יודעים, לא נוכל להשיגו ולדעת באיזה כיוון לחפש. סוקרטס עונה לשאלה זו בתורת ההיזכרות (אנאמנזיס), שהיא תורה אפלטונית. הידיעה כבר קיימת בנו מראש, ולמידה היא היזכרות בלבד. מכאן סוקרטס ומנון ממשיכים לעסוק בשאלה מהי סגולה טובה וכיצד לומדים אותה, ומסתכלים על כל גדולי יוון כדי לבחון האם הם מורים טובים לסגולה הטובה. מכיוון שלבניהם של אנשים שמוסכם שיש בהם את הסגולה הטובה פעמים רבות אין אותה, הם מסיקים שלא ניתן ללמד את הסגולה הטובה, ולכן היא איננה ידיעה, אלא מתקבלת בהשראה אלוהית. זוהי אפוריה מסוג שונה מזה אותו אנו מכירים: מנון במובן מסוים מקבל תשובה לשאלתו, אך במהלך הדיאלוג סוקרטס מגיע למסקנה כי הסגולה הטובה איננה ידיעה כלל, דבר המנוגד לכל מהלכו הפילוסופי בעבר.

תורת ההיזכרות: לפי אפלטון ישנם שני תנאים לאותה אפשרות לזכור- שהנשמה מתגלגלת ולומדת הכל, ושהכל בא ממוצא אחד, כלומר הטבע כולו הוא מאותו סוג. שני התנאים האלה הן הנחות אפיסטמולוגיות כבדות משקל. ההנחה השנייה נובעת מהנחה אונטולוגית בסיסית- ההנחה שישנו קיום אחיד בעל חוקים קבועים, גם בשאול ובכל מקום אחר אותו נדמיין. כדי להוכיח זאת, הוא מבקש ממנון לקרוא לנער ועושה מהלך של אלנכוס (חקירת שתי וערב) לגבי הוכחה גאומטרית, מוכיח לו שהוא טועה, ולאחר מכן מוביל אותו בשאלות מסוימות לתשובה הנכונה. חשוב לשים לב כי לאחר השלמת המהלך סוקרטס אינו טוען כי הנער יודע את התשובה, אלא שיש לו את הסברה הנכונה, ואם נעלה סברות נכונות בפניו פעמים רבות ובאופנים רבים, הוא יגיע לידיעה אמיתית. בנער קיימות סברות מוקדמות הקדומות מהלמידה שצריך לעוררן כדי ללמד. ההגעה להאמנה בסברה היא החשובה, כי זוהי לכאורה הידיעה. הבעיה היא הגעה לסברת אמת וקריטריון לקבוע מהי אותה סברת אמת וכיצד להבחין בינה לבין המוטעות. אחרת לא רק שלא תהיה הבחנה בין סברת אמת לסברה מוטעית, אלא שלא תהיה כזאת אף בין סברה מוטעית לידיעת אמת. יש לשים לב לכך שסברת אמת וידיעה תובלנה לאותם מעשים ואותה התנהגות סופית, אך אין להן את אותו ערך. לידיעה יש יציבות שלסברת אמת אין. הוא מדגים זאת במשל הפסלים הזזים של דדאלוס והעבד המועד לברוח. אותה יציבות, אותו כבל הכובל את הסברה וגורם לכך שלא תוכל להשתנות, היא היא ההופכת את סברת האמת לידיעה.

מן ההנחות של תורת ההיזכרות ואותה העלאה של סברות שאינן נכונות שעולות מתוך הנער, עולה המסקנה המתבקשת שבאותן סברות שאנו מקבלים מהנשמה הזוכרת יש גם סברות מוטעות. לכן מהיזכרות ניתן להגיע ללימוד, אך לא לידיעה אמיתית בהכרח. שוב, אנו חייבים קריטריון הבחנה. סוקרטס אומר שצריך להמשיך לשאול ולחקור באופנים שונים ופעמים רבות ככל האפשר, עד להגעה לידיעה אמיתית. אך זהו לא קריטריון מספק- תמיד נגיע למצב שבו התשובות שלנו לא מספיקות כדי להפוך האמנה לידיעה מוחלטת.

השלב הבא בדיאלוג הוא מהלך היפוטתי- סוקרטס ומנון מניחים כי הסגולה הטובה היא ידיעה, ומנסים לבסס את אותה הנחה ראשונית. זוהי המתודה ההיפוטתית- מתודה שמניחה שהנחה מסוימת אמיתית ובונה עליה טנטטיבית עץ של ידע וטענות ואמונות שמוכרח להיות קוהרנטי. אם בשלב כלשהו אחד החלקים שמוכרח לנבוע מההנחה הראשונית מוכח כשקרי, ההנחה הראשונית מופרכת. זוהי מתודה מצוינת להפרכה של תאוריות, אך לא להוכחתן, כי לא משנה כמה גדול המגדל הקוהרנטי שאנו בונים, הוא לא יבסס ידיעה אמיתית בהכרח- רק הפרכה תהיה ידיעה מוחלטת.

עולה פה בעיה אונטולוגית: אם כל המציאות היא אחת, אותה אנחנו מכירים, לכל הוכחה יהיה משקל זהה לכל הוכחה אחרת, משום שלא תהיה נקודת פתיחה שהיא ידיעה, אלא הבניין של הידע כולו בנוי סברות על גבי סברות- במובן מסוים זהו העקרון של "צבים כל הדרך למטה". אנו זקוקים למציאות חיצונית שנותנת סמכות של אמת לידיעה, אותה אפלטון ממחיש במנון ע"י ההשראה האלוהית המספקת את הסגולה הטובה. אם אנו רוצים להמנע מהספקנות התמידית של סוקרטס, אנו צריכים לבחון מחדש את ההנחות האונטולוגיות שלנו.

מנון – חלק 1

ראה גם:

מנון – אפלטון

סוקרטס ואפלטון

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

פילוסופיה יוונית: אפלטון\מנון

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות