פילוסופיה יוונית – מדריך: הסופיסטים

פילוסופיה יוונית: הסופיסטים

רקע

Sophos- חכם, מי שיודע. הסופיסטים היו אסכולה של פילוסופים שעסקו בלימוד תמורת תשלום. הסופיסטים החלו את פעילותם על רקע מלחמת הפילופוניס – המלחמה בין ספרטה (מעין מדינת צבא) לבין אתונה. לא ממש הייתה להם אידאלוגיה משותפת אלא פעלו באופן אינדיווידואלי ולכן נחשבים למעשה תנועה. הסופיסטים לא התקבלו בעין יפה בחברה היוונית בין היתר כי לימדו נושאים שנראו כנושאים יומיומיים שנרכשים עם נסיון החיים (והרי שלעומתם סוקרטס היה מייעץ ומלמד ללא תשלום…) כמו גם הם הדגישו בלימודם את הרטוריקה ולמעשה עודדו דואליות מוסרית ויכולת ההסתכלות על כל ערך מכיוונים שונים. היו שהאשימו אותם אם כן, בהדרדרות מוסרית, באינטרסנטיות, וכו' (בדיאלוגים המוקדמים של אפלטון שואל סוקרטס דן אודות ההגדרות המדויקות של המוסר עם כמה מהסופיסטים). עם זאת ניתן לומר כי הם שיסדו את הפילוסופיה של המוסר והפילוסופיה המדינית.  אגב השלטון באתונה היה דמוקרטי כאשר נשיא המועצה התחלף מדי יום מה שנתן הזדמנות לכל אזרח אתונאי (גבר בעל רכוש כמובן) להפגין את כישוריו המדיניים.

אמנות הדיבור והשכנוע

הם לימדו נושאים של פרקטיקה ובעיקר כיצד להפוך אדם ל"מוצלח". התמקדו במעשי ופחות בסקרנות גרידא מה שעורר אנטגוניזם. הם לימדו מדעי מדינה, שירה, לשון, דת (כמוסד חברתי), מתמטיקה, אסטרונומיה, מוסיקה אך שמו את עיקר הדגש על לימוד כישורי רטוריקה, לוגוס, וגרסו כי מי ששולט בלוגוס הרי ששולט באמנות השכנוע והשכנוע יותר חשוב מן האמת. הם לא חקרו את אמיתות היקום והטבע אלא שמו לראשונה את האדם כאובייקט להתפלספות. האמת האובייקטיבית אינה רלוונטית כי מה שחשוב הוא האמת המשכנעת, או האמונה. לכל אדם נקודת הסתכלות משלו על המציאות ועל כן רק האמת הסובייקטיבית היא החשובה, דעתו של האדם, המניע שלו לפעולה ולא האמת האובייקטיבית של פרמנידס.  יתר על כן, השיקולים אינם צריכים להיות כלל מה אמת ומה לא, אלא מה יעיל, מה כדאי, וכו'. שיקולים סובייקטיביים ולווא דווקא לוגיים. יתכן כי זו ההתחלה של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה מאחר ועסקו בעיון באדם כפרט וכחלק מן החברה.

ואילו באלים לא התעניינו כלל ועל כך אמר פרותגורס: "על האלים אינני יכול לדעת, לא שישנם ולא שאינם…". פרותגורס היה ראשון וגדול הסופיסטים והוא המאמין הגדול ב"סובייקטיביות" עד כדי שטען בספרו "האמת": "לכל הדברים, האדם הוא המידה…". אין הוא כאמור, מתעניין בשאלות המטאפיזיות על ההוויה.

ההבחנה חוק-טבע

הרקע לפעילותם הנה המלחמה שהייתה מלחמת זוועות בו ערכים התערערו והטבע האנושי התגלה כחסר מעצורים מוסריים. על כן את הסופיסטים העסיקה השאלה אודות אותו הגבול בין החוק לטבע, ה-nomos, ההסכם בין בני האדם, החברה, מול הphysis, הטבע, שאלה שהעסיקה רבות את סוקרטס ואפלטון. עבור הרקליטוס הלשון היא הטעייה, כמו החושים, והעל כן היא הnomos.

בדו שיח המילי הנומוס הוא הצד של המיליים הדנים אודות המוסר. היוונית מאידך מייצגים את הפיזיס בכך שטוענים כי המוסר אינו רלוונטי והטבע וחוקי הטבע הם שקובעים ובמקרה זה – התגברות החזק על החלש.

פרותגורס בדיאלוג מספר מיתוס שאומר כי זאוס נתן לאדם את הצדק והבושה כלומר, כל אדם יכול להיות צדיק ומוסרי. על כן האמינו היוונים כי מקצוע המדינאות אפשרי לכל אזרח של יוון ואין הוא שמור ליחידי סגולה. עם זאת, טען פרותגורס כי כנראה היוונים חשבו כי ניתן ללמד את הצדק שהרי הענישו את הפושעים כדי ללמדם לא לפשוע בעתיד (כלומר, ענישה היא לשם הרתעה).

פרותגורס אם כן סבר כי האדם שונה מן הבהמה בכך שיש לו התכונות צדק ובושה המהווים מעין תנאים לחיים חברתיים ומדיניים. יתר על כן, הוא מסוגל ללמוד וללמד, להעניש ולהיענש. כמו כן, רק בני אדם מצייתים לחוקים מלאכותיים, ציות שאינו טבעי אלא פרי בחירה. הצדק והבושה קיימים בטבע אך הם באים לידי ביטוי בחוקה של כל מדינה באופן שונה, מוגדרים באופן שונה ועל כן יחסיים. על כן סבר פרותגורס כי החוקה המדינית עליה להתאים עצמה למדינה וכי הערכים הם מלאכותיים ועל כן גם 'גמישים' ומשתנים ממקום למקום, וטבע האדם הוא אחיד בכל מקום. בכלליות סבר הוא כי אין לאדם צורך לציית או לאכוף את חוקי הטבע הרי שעושה זאת ממילא אך את חוקי האדם יש. על כן חוקי האדם, המוסר 'נכפים' על האדם ומושגים כמו 'טוב' ו'רע' למעשה אינם קיימים בטבע, המוסר הוא תוצר חברתי.

'לכל הדברים האדם הוא מידה…' הכוונה היא שחוקי המוסר, בהיותם חוקים מלאכותיים, הם אינם אובייקטיביים כמו חוקי הטבע אלא סובייקטיבים לאדם ואף לאזרח מדינה כלשהו.

גורגיאס המכונה "הנואם הגדול" כתב מספר חוקים וטען כי הצדק אף הוא סובייקטיבי. כשהחברה משתנה גם הצדק משתנה. דעתם בגדול של הסופיסטים הוא אם כן שהאדם נולד לפי טבע מסויים שנכפה עליו. אין הוא יכול להפר את חוקי הטבע מעצם הגדרתם. המוסר הוא תוצר חברתי ותלוי אם כן, בחוק. על כן, כדי שאדם יציית לחוק יש להענישו כשעובר עליו. ואם אדם לומד לא לעבור על החוק שהרי ערכים של צדק ומוסר, התלויים בחוק ומשתנים על פיו, ככל הנראה ניתנים ללמידה. (ראה: הדיאלוג האפלטוני גורגיאס)

תראסימאכוס סבר כי החוק הוא החוק של המדינה ובהיותו  חוק הוא תמיד צודק. כלומר, אין קריטריון מוסרי מחוץ למערכת החוקים וגם לפי תראסימאכוס, אין על החוק עוררין שהרי מגלם את חוקי הצדק והמוסר. הצדק הוא כלי לתועלתו של המושל במדינה (ובשום אופן לא של העם, הנשלטים) כפי שהרועה חושב לתועלתו כשרועה על צאנו. חוקי המוסר הם חוקי המדינה שנחקקו לתועלתו של השליט שהוא החזק ביותר ובטבע החזק שולט.

הוא מסביר כי הצדיק יורע לו והרשע יוטב לו כי כך פועלת החברה, לפי תועלת ופרקטיקה ולא לפי מוסר: "הצדק הוא תועלתו של החזק יותר, והעוול הוא יתרון ותועלת לעצמו." מי שעושה עוול מפר את החוק אבל גם פועל לפי תועלתו ואילו הצדיק הוא שמרמים אותו… נתין חכם יפר את החוק לטובתו ושליט חכם יחוקק לתועלתו. ברור איפוא, כי לפי השקפתו של תראסימאכוס, הצדק הוא הנומוס. אין צדק טבעי ואין אמות מוסר טבעיות אלא מלאכותיות ואילו שליטת השליט היא טבעית כשם שבטבע החזק שולט.

קאליקלס סבר כי החוק הוא אמצעי עבור הרשעים והחלשים להשתלט ולרסן את הטובים והמוכשרים, לשם השוויון החברתי. בטבע לעומת זאת, האחרונים היו גוברים על הראשונים כפי שהחזק גובר על החלש. הוא דוחה אם כן, את המוסכמות המוסריות המקובלות וטוען כי יבוא יום והאדם, אם די כוח ואומץ להשתמש בו, יגבור על השאר וישיב את הסדר. הוא בז לחלשים וטען כי הם מנצלים את החוק לרעת החזקים.

קאליקלס מסביר כי בטבע, האחראי על תאוותינו, החיה נוהגת כפי שטבעה מצווה לה. האדם לעומתה, חי חיי בושה ומדכא כל הזמן את תאוותיו. הסיבה כנראה שהאדם לא פועל על פי יצרו היא שהחוק גרם לו להאמין כי תאוותיו רעות הן ואילו האמת היא שהן האושר והסגולה הטובה. האדם חי על פי מוסכמות שמנוגדות בטבע, והרי ש"כיצד האדם יהיה מאושר כשהוא עבדו של משהו? "

בנושא טבע-חוק, בניגוד לתראסימאכוס, ההבחנה מלאכותית כי הצדק והמוסר הם שייכים לטבע והחוק הוא מלאכותי ונוגד את הטבע, על כן החוק יכול להיות בלתי צודק. בדומה לקודם, החזק שולט ועל כן החזק צריך לשלוט גם בחברה, אופיו האמיתי של האדם צריך לבוא לידי ביטוי בחוק. אצל תראסימאכוס החוק הוא המוסר והצדק ועל כן תמיד צודק ואופיו משקף את הטבע בו שולט החזק.

אנטיפון – המוסר הוא נומוס, האדם תמיד פועל על פי האינטרסים שלו ולכן תמיד ינסה לכופף את החוקים לתועלתו. החוקים הם תוצאה של הסכם חברתי, הם אינם משקפים תמיד את הטבע ולכן אין כל רע אם האדם עובר על החוק. הציות לחוק מוצדק רק אם עולה בקנה אחד עם תועלתו של האדם.

ניקופון – החוקים באים להגן על הכבוד, הרכוש והחיים. שאר החוקים כמו חוקים מוסריים אינם לגיטימיים כי פוגעים בחופש האדם (רעיון חופש האדם – תחילת הליברליזם…).

גלאוקון – הצדק הוא פשרה בין הטוב ביותר שהוא בלתי אפשרי לבין הרע ביותר שהוא בלתי רצוי. על כן הצדק הקיים הוא פשרה לטובתו של האדם. אין משמעות לצדק כשלעצמו. האדם בבסיסו תועלתן ואף רע והיה עושה עוול אם לא היה צריך לשאת בתוצאות. האדם באופן טבעי היה פועל בדיוק על פי רצונותיו אך במאבק בין בני האדם קמה החברה בו החזק מנצח. חוקי החברה אם סוג של אמנה חברתית בה ישנה 'הסכמה הדדית' – 'אני לא אפגע בך אם לא תפגע בי'.

פילוסופיה יוונית – המדריך המלא

פילוסופיה יוונית: מתאלס עד אריסטו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות