פילוסופיה יוונית: פרמנידס
פרמנידס הגיע מהעיר אלאה. אומרים שהוא כתב את חוקת העיר, שבאותו זמן הייתה הבסיס של כל החיים בעיר. ישנן שתי טענות סותרות לגבי הזמן בו פרמנידס חי- אפולודורוס טוען שהוא חי באזור שנת 540 לפנה"ס, בעוד אפלטון אומר שהוא נפגש עם סוקרטס כשזה היה צעיר, מה שממקם אותו כ-30 שנה מאוחר יותר. פרמנידס כתב בשירה הקסמטרית, כמו השירה האפית של הומרוס והסיודוס. ניתן להעלות סברות רבות לגבי הסיבה לבחירה בסגנון זה- ייתכן כי זה בדיוק כדי ליצור קונטרסט וניפוץ של אותם מיתוסים גדולים מן העבר. ניתן לומר שפרמנידס הוא הפילוסוף הראשון שטוען טיעון לוגי- התקדמות מהנחות מסוימות אל מסקנה הכרחית הנובעת מתוכן- חשיבה מדעית במובנה הבסיסי ביותר. הגיע אלינו חלק גדול ממה שהוא כתב- שיר אפי בשלושה חלקים. החלק הראשון הוא הקדמה, החלק השני נקרא "דרך האמת"- אלת'יה, והחלק השלישי נקרא "דרך הסברה"- דוקסה. מהחלק השלישי נותר לנו מעט יחסית, שני החלקים האחרים כמעט שלמים.
ההקדמה היא מיתית או פסאודו-מיתית- היא מספרת על מסע של עלם (כנראה פרמנידס הצעיר) על כרכרה מעופפת רתומה לסוסים, מעבר דרך הלילה והיום אל מקום שייתכן שהוא בשמיים או מתחת לקרקע, פתיחת שערים בפני אותו עלם, ומפגש עם אלת הצדק דיקיי, שלוחצת את ידו ומדברת איתו. היא אומרת לו שהיא תסביר לו שלושה דברים: את האמת הנצחית (דרך האמת), את הדרך בה בני אדם חושבים (דרך הסברה), ואת הדרך הנראית שהייתה צריכה להיות אמיתית (חלק שלישי זה הוא חידתי ופחות ברור משני האחרים).
במהלך הטקסט ישנו שימוש רב בפועל "אסטי", המקבילה בערך לפועל באנגלית "to be", ומתאר קיום, הוויה, ותיאור של דבר כדבר אחר. בתרגום לעברית שקולניקוב משתמש תמיד בשרש "ה.ו.ה.", הוויה. את הפרגמנט השני ניתן גם לסכם ולתרגם כ-"היש ישנו והאין איננו". זוהי ההתחלה הבסיסית ביותר שניתן להתחיל לחשוב איתה על שאלת ההוויה. לטעון שמה שאיננו קיים היא סתירה, וכל מי שמדבר על הוויה ומדבר על יש שאיננו או אין שישנו, טועה ומשקר- הוא לא קיים ולא ניתן לדעת אותו. לא קיימת ידיעה ללא מושא ידיעה, כי לא ניתן לתפוס את שאינו קיים, אז איך ניתן לחשוב עליו ולהכיר אותו?
בפרגמנט 7, פרמנידס טוען שהחושים שלנו והשפה שלנו, אותם הרגלים שאנו מורגלים בהם, מתעתעים בנו. צריך להשתמש בתבונה ולא בחושים כדי להכיר את האמת, ולא בשום דרך אחרת, גם עם החושים אומרים לנו שדברים שאינם כן קיימים. באותו פרגמנט האלה דיקיי גם אומרת לו שהוא, באמצעות התבונה שלו, צריך להכריע האם מה שהיא אומרת לו נכון- התבונה חזקה יותר מההשראה האלוהית, ולא ניתן להתווכח איתה. אנו תופסים את העולם כעולם שיש בו התהוות וכליון ומעבר ביניהם, מצב בלתי אפשרי כי אנו מייחסים ישות למה שאיננו.
מכאן פרמנידס מוכיח ארבע הוכחות: א. אם אנו יוצאים מההנחה שהיש ישנו והאין איננו, כל דבר שהווה בהכרח או קיים מאז ומתמיד ויהיה קיים לנצח, מפני שהפסקת ההוויה היא יצירת אין, או התהוות היא יצירה מאין, או שבכלל הזמן לא קיים לגבי ההוויה, וזהו הווה תמידי חסר זמניות. ב.לא ניתן לחלק את ההוויה ולהבדיל בין חלקים ממנה, לא ניתן להבחין בתכונות כלשהן בו, כי תכונות שונות בתוך היש מניחות שינוי וחלוקה. ג. כל תנועה וכל שינוי לא ייתכנו, כי תנועה משנה את ההוויה, ומעבר בין שני מצבים אלה מניח אין- לא ניתן לנוע אל מקום שיש בו יש, אלא רק למקום שיש בו אין, דבר שלא ייתכן. ד. ההוויה היא כמו כדור מושלם, ושום נקודה בה לא שונה מאף נקודה אחרת. חייב להיות גבול להוויה, ולכן גבול זה חייב להיות כדורי וללא הבדל במרחק מכל נקודה אחרת. נקודה זו היא בעייתית יותר מהאחרות, כי אם יש גבול, יש אין מצדו השני.
ניתן לקחת את תורתו זו של פרמנידס כהיפוכה המוחלט של תורתו של הרקליטוס– אין תנועה ושינוי, אלא רק הוויה, לעומת זה שאין הוויה כלל, אלא רק שינוי ותנועה.
בחלק השלישי, הדוקסה, פרמנידס מתייחס לדרך בה דברים נראים לנו, לדרך הסברה (בניגוד לידיעה). הוא מדבר על כך שהעולם מורכב משני יסודות- אש ולילה, ומתאר דרכם את העולם המוחש, כולל קוסמוגוניה, חוקי טבע, הדרך בה דברים עובדים. ניתן לטעון שמאחר שבדרך האמת הוא ביטל את הריבוי והשינוי, זוהי דרך שקרית לפיו, ואין סיבה לכתוב אותה; אך עדיין יש רמות שונות של שקר, ואם רוצים להסתכל על העולם הקיים, זוהי הדרך הנכונה לראות אותו.
שני פילוסופים אלאטים נוספים: מליסוס וזנון. זנון השתמש בפרדוקסים ולקיחת טיעונים לרדוקציה הקיצונית שלהם (רדוקטיו אד אבסורדום) כדי להוכיח שני דברים של מורו פרמנידס- אין תנועה ואין ריבוי.
החשיבות של הפילוסופיה האלאטית היא מכרעת, כי כל הפילוסופים שאחריהם נאלצו להתמודד עם הטענות שלהם, ולשלול אותן כדי ליצור תורה אלטרנטיבית.
המתודולוגיה של פרמנידס מחולקת לשלושה חלקים (בהתאם לחלוקה של השיר שלו): בחלק הראשון הוא משתמש בסיפור בעל מאפיינים מיתיים ובדמות האלה דיקיי כדי ליצור סיפור מסגרת לחלק השני, שהוא הוא החקירה האמיתית. אמצעי זה גם מספק לחלק השני תוקף וכוח שכנוע אל מול בני זמנו, וגם במובן מסוים מקעקע ומנפץ את התפיסה המיתית (בכך שהאלה דיקיי לוחצת את ידו, ומסבירה לו את האמת בתור דבר שהתבונה צריכה להכריע לגביו, ולא כהשראה עובדתית). בחלק השני והראשי, "דרך האמת", הוא טוען טיעון אחד בסיסי, ומסיק מתוכו מסקנות- זוהי חקירה לוגית. הוא מבסס הנחת יסוד ומוכיח את מסקנותיו המתבקשות מתוקף אותה הנחה. בחלק השלישי, עד כמה שניתן לראות מהחלקים שהגיעו אלינו, נראה כי הוא משתמש במתודולוגיה שהיא כמעט כמו אותה השראה אלוהית במיתוס- העובדות פרוסות בפנינו ללא הסבר וסיבתיות.
תוצאות החקירה של פרמנידס, שמובאות בחלק של דרך האמת, הן מרחיקות לכת: מכיוון שכל מה שקיים בהכרח קיים, וכל מה שאינו קיים בהכרח אינו קיים, היקום כולו חייב להיות מורכב מהוויה אחת ויחידה, לא משתנה, לא נעה, לא מתחלקת, מושלמת מכל כיוון, ושאינה מתהווה וכלה לעולם. לכן, כל מה שאנו קולטים דרך החושים שלנו הוא שקרי- אותו עולם של שינוי, ריבוי ותנועה אינו מתיישב עם התבונה, שהיא היא הדרך להגיע אל האמת.
[…] […]