דוברין האדם מאת חנוך ברטוב- סיכום

הסיפור "דוברין האדם" מאת הסופר חנוך ברטוב התפרסם לראשונה בשנת 58' בגיליון "משא" תחת הכותרת "אדם ושמו דוברין". הסיפור מגולל את קורותיו של אדם המעוניין למכור את דירת המרתף שלו משום שהוא סבור כי היא הגורם למחלתו המסתורית של הבן שלו. אל הדירה מגיעים שלל קונים כאשר האחרון שבהם מתגלה בתור דמות טראומטית מעברו של המספר. הסיפור ניכר במאפיינים ריאליסטיים רבים שהם ניתן למנות את עיצוב הבדוי על רקע הממשי (עיר בארץ בשנות החמישים, מושבה בשנות השלושים), מלאות ריאליסטית בתיאורים וכן הנמקות סיבתיות מסתברות (הרצון למכור את הדירה כמונע ממחלת הילד וכמניע את הופעתם של המתעניינים ובהם דוברין). אולם ישנם לא מעט אלמנטים בסיפור שפוגמים באופיו הריאליסטי.

עמעום מאפיינים ריאליסטיים בסיפור דוברין האדם

הסיפור דוברין האדם נמסר מפיו של מספר דמות מוגבל בידיעותיו. ברטוב עושה שימוש במעמד זה בכדי לערער את הקרדיביליות של המספר. הוא מוצג כלוקה בשיפוטיו, פאסיבי כנגד גורלו אותו הוא מוכן לקבל וחסר אונים באופן כללי. ההחלשה של המאפיינים הריאליסטיים באה לידי ביטוי גם בהעדר מלאות ריאליסטית בכל מה שנוגע להקשרו והקשר משפחתו של הדובר וכן הצגתם כתלושים ומנותקים מההקשר החברתי. הריאליזם בסיפור מתערער עוד יותר בחלקו השני עם הופעתו של דוברין שמכניסה את המספר לתחושת אי נוחות של "שפוט" וחוסר יכולת לעמוד על זהותו של האדם שנמצא בביתו.

המפנה בחזרה לריאליזם

בחלקו השלישי של הסיפור מתגלה זהותו של דוברין ונמצא פתרון לבעיה שבה נמצא המספר. משמעותו של דוברין למספר נמסרת דרך אקספוזיציה דחויה ומורכזת המתארת את ההתרחשות עשרות שנים קודם לכן במושבה. כך משתקם הריאליזם של הסיפור שכן הסיטואציה בהווה מקבלת הנמקות סיבתיות מסתברות נוכח ההתרחשות בעבר והחותם הנפשי שהיא הותירה במספר. המרכיבים הסתומים בזהותו של דוברין מתבארים בקריאה לאחור והמספר הופך לבעל עמדה של כוח בדיאלוג בניהם והוא כבר לא חסר אונים אלא הופך מהנשפט לשופט. האקספוזיציה מתפקדת בסיפור בתפקיד כפול ואף מנוגד. ראשית היא פוגמת בריאליזם בכך שהיא דחויה אך בסופו של דבר היא מסייעת לשקם אותו כאשר היא נמסרת ומביאה להבנה אחרת של הסיטואציה שעד כה הייתה סתומה בעבור המספר והקורא כאחד.

בסיפור דוברין האדם ישנם מספר מאפיינים ריאליסטיים יחד עם גורמים שונים הגורמים לטשטושו ועמעומו של הריאליזם בסיפור.

ראשית, כנגד הרקע הקונקרטי של עיר בהווה הסיפורי ומושבה בעברו המזוהים גם פחות או יותר מבחינת זמנם (ההווה הסיפורי לאחר קום המדינה ואילו ימי המושבה לפני כן) עומד חוסר בולט בפרטי האקספוזיציה וההקשר. על משפחתו של הדובר לא ידוע כמעט דבר למעט מחלתו של הילד, מקורו של האב במושבה והתגלגלותם לדירת מרתף אותה הם מבקשים לעזוב ומאפיין זה של הסיפור מוסיף מרכיב של מסתורין המשבש את עיקרון הארגון הסיבתי. מעמדו של המספר כדמות בסיפור לא רק שמספקת צוהר סובייקטיבי בלבד אל המציאות המתוארת, אלא שסובייקטיביות זו מצדיקה את חשד ההטיה המתלווה אליה תמיד בכך שהמספר מצטייר כדמות ששיפוטה מחשיד (הקישור בין מחלת הילד הנדירה ודירת המרתף) ועמדתה כלפי המציאות נוזלית (מקווה שהדירה לא תמכר בשעה שהוא מציע אותה למכירה). כתוצאה מכך נדמית דמות הדובר גם כפסיבית וכנוהגת בבריות מתוך חשש ופחיתות כבוד (תפיסת דוברין כשופט), לא אחת סותרת את עצמה בכוונותיה ובמעשיה ובאופן כללי משדרת עליבות מסוימת. בנוסף, בחלקו הראשון של הסיפור מתגלה המספר כחסר יכולת להשפיע על המציאות והוא מובל על ידה החל מההתגלגלות לדירת המרתף ועד להשלמה עם כך שגורלו להיוותר בה כנגד רצונו. חוסר אונים זה משרת את האווירה דמוית החלום ותורם לעמעום הריאליזם בסיפור.

מרכיב נוסף בעמעום הריאליזם הנובע מדרך המסירה הרטרוספקטיבית של מספר-דמות מתבטא בכך שהעניין המופלג שמגלה הדובר בדוברין והדרמטיות של הופעתו מתבארות מתוך פרט מידע (זהותו של דוברין הרוצח) שלא היה ידוע לדובר בעת שעליה הוא מדווח. במילים אחרות, מסתבר בהחלט לחשוד כי תיאור מחשבותיו ורשמיו של הדובר בשעה שזהותו של דוברין טרם התגלתה מובאים בשחזור מאוחר המושפע מהגילוי. כלומר הדיווח של הדובר וההתרחשות עצמה, גם ובייחוד ההתרחשות הפנימית בתודעתו של הדובר, אינן היינו הך ויש טעם לחשוב כי הגילוי אודות דוברין יוצר פער בניהן. תיאור המפגש עם דוברין מובא אם כן מתוך פריזמה רטרוספקטיבית, אולי מעוותת, של רישומו הרב שיש למפגש על המספר, ולפיכך מהימנותו של התיאור רעועה והריאליזם מטשטש.

דרך הארגון של הסיפור אף היא יכולה להתפס כריאליזם ושבירתו. הופעתו של דוברין בדירה אמנם מנומקת בדרך סיבתית על רקע הצעת הדירה למכירה, אך הוא מובחן היטב הן מבחינת דמותו והן מבחינת השתלבותו בעלילה מדמויות אחרות המוצגות בה מאותה סיבה. כלומר, הן הרוכשים הפוטנציאלים והן דוברין מגיעים אל הדירה בעקבות פרסום המודעה, אך דוברין מגיע לאחר שפסקו הקונים מלהגיע, דהיינו לאחר שהסיבה להופעתו כביכול כבר מיצתה את כוחה. דמותו של דוברין גם מובחנת היטב מהקונים האחרים לא רק בהתייחסות הנרחבת אליה אלא גם ובעיקר בעמימות שלה לעומת הפשטות של הצגת הדמויות האחרות (או מוטב, הקלות שבה עומד הדובר על טיבן של קונים אחרים לעומת הקושי המתמשך במקרה של דוברין, אם כי לכך תתכן הנמקה מסתברת של רקעו הבלתי-רגיל של דוברין). דוברין אף מובחן היטב משאר המתעניינים בכך שהוא למשל שואל שאלות שאחרים לא שאלו. העובדה שאותה סיבה מנמקת שתי תופעות שונות זו מזו באופיין ותזמונן מעיבה על יכולתה של העלילה להתפרש מתוך עקרון סיבתי.

פער המידע שמלווה את הסיפור עד לשלביו המאוחרים, זה הנוגע לזהותו של דוברין, מותיר את הקורא במצב מתמשך של מבוכה. תמונת המציאות השלמה אינה נתונה לו, הסיפור מסתיר יותר משהוא מגלה ותשומת הלב, היא הציפייה לפענוח הסיפור, נמשכת אל החוסרים ובכך תורמת לאווירה של חוסר ודאות. במילים אחרות, הקורא מוצב בעמדה הנחותה ביותר, לא רק שאין לו נגישות אל המציאות כהוויתה משום שהוא אנוס לצפות בה רק דרך מבטו הסובייקטיבי של הדובר אלא שהוא גם יודע פחות מאותו דובר ותמונת המציאות שלו לאורך רוב הסיפור היא אף יותר מטושטשת מסובייקטיביות גרידא שכן היא כוללת פער מידע מרכזי ומהותי.

מרכיב נוסף בעמעום הריאליזם הוא התלישות וההעדר ההקשר החברתי של ההתרחשות. נראה כי הבחירה בדירת מרתף לא משמשת רק בכדי להסביר את הרצון להיפטר ממנה והצעתה למכירה אלא גם בכדי לשרת את תחושת הבידוד מהעולם החיצוני שמתחילה בהעדרם של פרטי רקע על המספר ומשפחתו וממשיכה בעמדת המתבונן הכמעט בלתי-מעורב שהוא נוטל לעצמו. גם כאשר ממוקמת העלילה בהקשר קונקרטי של המושבה הריאליזם שבה "מדולל" על ידי הדרשות לנושא אוניברסאלי של רצח אח (דרך סיפור קין והבל) שהופכת את ההתרחשות הקונקרטית לדוגמה בלבד המייצגת עניין רחב יותר.

לבסוף, ייתכן וניתן להציע כי גם סימבוליקה שאולי ניתן לייחס לסיפור לוקחת אף היא חלק בעמעום הריאליזם שבו. סימבוליזם מטשטש ריאליזם בכך שהוא יוצר מישור נוסף בסיפור, כזה המופשט מתוך המציאות המתוארת בו אך בה בעת הוא מובחן ממנה ואף תובע לעצמו מעמד עדיף על שלה תוך שהוא מגלה אותה לכדי חשיבות משנית. במילים אחרות, לא המציאות היא ה"עניין" כפי שמקובל בריאליזם, אלא משהו אחר שהיא מרמזת עליו. הסימבוליזם ב"דוברין האדם" יכול להמצא בדמות השופט שהופך לשפוט של דוברין ובמבנה המיתי של סיפור קין והבל. בסיפור קין והבל בדור הראשון שלאחר עזיבת גן-העדן מתבצע אקט של רוע קיצוני, רצח אח, כמו היו אמורים הדברים לסמן את גורלה של האנושות מרגע שטעמה מעץ הדעת ולא להותיר ספק לגבי מקורו של הרשע בעולם. ב"דוברין האדם" מתמקם סיפור זה בין המעבר של הדובר מהיות נשפט בידי דוברין להיות שופט שלו אך לבסוף הוא נותר "לבדי עם חטאי" (עמ' 139). פרשנות הסימבוליזם תוכל להציע כי בעולם שמחוץ לגן-העדן, עולם המודעות והספקות, ההבחנה שבין שופט ונשפט היא תמיד נזילה והפכפכה וכל אדם הוא בה בעת שופט ומושא לשיפוט.

האקספוזיציה בסיפור "דוברין האדם" מתרכזת בשני חלקים עיקריים, האחד בפתח הסיפור ועד הופעתו של דוברין בדלת והשני לאחר גילוי זהותו והחזרה בזמן המגוללת את סיפור הרצח. מבחינה טכנית ישנה אם כן בסיפור אקספוזיציה מפוזרת שחלקה תחילית וחלקה דחויה. אך ישנם כמה הבדלים חשובים לדעתי בין שני קטעי האקספוזיציה הללו. בעוד שהחלק הראשון (תיאור הרקע והניסיונות לממכר הדירה) נמצא בעבר הסמוך למועד תחילת העלילה, החלק השני נוגע לעבר הרחוק (פרשיית הרצח במושבה). הבדל נוסף בין שני חלקי האקספוזיציה הוא בפונקציה שהם ממלאים ביחס לאירועים בהווה הסיפורי, כלומר סוג המידע שלהבנתו הם דרושים. החלק הראשון מכין את הקרקע להתרחשות העלילה, דהיינו מסביר כיצד נוצר מצב שבו נזדמנה לדובר פגישה עם דוברין. החלק השני של האקספוזיציה מפרש ומקנה את משמעותה של העלילה, כלומר מסביר מה כה משמעותי בפגישה עם דוברין (ושמצדיק לפיכך דיווח),את תגובתו של הדובר אליו ואת סיום הסיפור. במובן מסוים ניתן לטעון שחלק הפתיחה מסביר 'איך' קרה אירוע הפגישה בעוד שהשני משמש בכדי להאיר את 'מה' שקרה באירוע הפגישה. לפיכך יש לדעתי טעם לדבר בנפרד על שתי האקספוזיציות.

האקספוזיציה הראשונה מוסרת מידע רקע על הדובר ועל הנסיבות שהובילו לפגישה, אך היא ממלאת משימות אלו בצורה חלקית בלבד ולדעתי באופן מכוון. המידע הנמסר באקספוזיציה זו הוא ראשית חסר. כמובן שכל אקספוזיציה בהכרח אינה יכולה לספק את כל המידע האפשרי והיא אנוסה לערוך ברירה בכדי לבחור חומרי רקע שרלוונטיים לסיפור, אך דווקא בשל עיקרון זה בולט העדרו של מידע אודות המשפחה. העדרות זו מובלטת נוכח העניין שיש לסיפור בקונים הפוטנציאליים, אפיונם דרך משחק הניחושים שמנהל הדובר עם עצמו והסבר של הסיבות המביאות אותם לדירה (הפועל שזקוק לשטח, הגננת שיש לה שימוש לחצר וכו'). דווקא על רקע זו מורגש ביתר שאת החוסר בכל מה שנוגע לדובר ומשפחתו, זהותם וכן הסיבה שהביאה אותם לדירה מלכתחילה (שניתנת בהסבר לקוני שפוטר זאת ב"קלות דעת" וכעין גזירת גורל) ותחושת התלישות מתגברת. בנוסף כוללת ההבניה הסיבתית-הגיונית של שרשרת אירועי הפתיחה לוקה בקשרים רופפים, כמו זה שבין הדירה ומחלתו של הילד. הדרך הסובייקטיבית של מסירת האקספוזיציה פוגעת במהימנותה והספק מתגבר נוכח אפיונו העקיף של הדובר כפי שצוין לעיל.

האקספוזיציה השנייה משמשת לעמעום הריאליזם בשני אופנים. ראשית מבחינת מיקומה בסוז'ט. הדחייה במסירת האקספוזיציה יוצרת, כאמור לעיל, פער מידע קריטי המשהה את ההבנה ודוחה את התבהרותה של המציאות ומרכיביה לשלב מאוחר בסיפור. אף שבסופו של דבר מתקבלת תמונת מציאות קוהרנטית למדי, ניתן אולי לראות בכך לכל הפחות ריאליזם דחוי. דרך שנייה בה מעמעמת האקספוזיציה השנייה את הריאליזם בסיפור היא מבחינת טיב המידע שהיא מספקת ואופן מסירתו. גם באקספוזיציה זו ישנו חסך משמעותי במידע והוא שאלת הסיבה לרצח שנותרת בלתי פתורה. מכיוון שפער המידע אינו מתמלא לגמרי לא יכולה גם תמונת המציאות להתבהר לחלוטין. הסיפור מאפיין את דוברין כ"מפלצת" אך לא מסביר איזה סוג של מפלצת, האם קנאית, נקמנית, או חמדנית? הסיפור אינו מגלה ואפיונו של דוברין אינו שלם. לבסוף, מסירת האקספוזיציה נעשית דרך עיניו של ילד בן 11 שהפגישה הראשונית עם רצח הותירה בו רושם רב ושחזור זיכרונותיו שנים לאחר מכן, כלומר לא בצורה מהימנה במיוחד.

האקספוזיציה ב"דוברין" אדם, לסיכום, משפיעה על עמעומו של הריאליזם בסיפור. הוא עושה כן על ידי פערי מידע שחסרונם מובלט והשהייה של תמונת המציאות שנותרת בסופו של דבר חסרה, על ידי דרך מסירה סובייקטיבית ובלתי מהימנה וקישורים סיבתיים רופפים.

בין בדיון לממשות – סיכום קורס

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות