תורת המידות והמדינה: קאנט- הצו הקטגורי

קאנט- ציווי קטגורי

א.הכללה
א.1 חוק טבע כללי- פעל כך שהכלל המעשי בידיך יהפוך לחוק טבע כללי. "כל אימת שמשתלם לי לגנוב אני אגנוב"- אם כל אחד יגנוב, לא יהיה קניין פרטי ולא יהיה מה לגנוב.

ב. כבוד האדם כתכלית

ע' 95 "עשה פעולתך כך שהאנושיות הן שבנך הן שבכל איש אחר תשמש לך לעולם גם כתכלית לעולם לא כאמצעי בלבד." האם הרציונאל של הפעולה ניתן להכללה? אנו בודקים את המוסריות דרך תכונה של הפעולה עצמה. מתייחס למקבל הפעולה, שיכול להיות האדם עצמו ולרוב מתייחס לזולת. כשאנחנו מסתכלים על עצמנו ועל זולתנו כטבע ממילא אנו מסתכלים עליהם כחפץ, להשתמש בו להנאתנו או לרגשותינו, בדיוק כמו בחפצים דוממים, בצמחים או אף בבעלי חיים. הישות היחידה שיוצאת דופן שאי אפשר באופן עקבי להתייחס אליה כאל אמצעי בלבד זו התבונה, האנשים התבוניים. התבונה לא נותנת לנו שום דבר כאמצעי להשגת מטרה. קאנט אומר שהתפיסה של האדם כתכלית באופן מופשט לא עושה הבחנה בין אני לזולת. אך, כדי להבין את הזולת כתכלית כל אדם צריך להסתכל על עצמו. אפילו אם אני רואה את כל המציאות סביבי כאמצעי, את עצמי אסור לי לראות ככזה. את עצמי אני רואה כתכלית בפני עצמו. הוא חוזר למוסר האריסטוטלי של תכלית, רק להפך, מוציא אותו מן הטבע ומעגן אותו בתודעה העצמית שלנו. התודעה עצמה לא משרתת דבר אחר מלבד את תכלית קיומה. יכול להיות שאפשר להשתמש במיני דברים מגופי- להשכיר את השרירים, למכור שיער, למכור חלקים מגופי- מהאני, אך למכור תודעה בלתי אפשרי. לחירות שלי יש ערך פנימי אינסופי, אך אין לו ערך למכירה, ערך חיצוני. יש dignity – כבוד (האדם).
"מלוא הארץ כבודו"- מתייחס לנוכחות. בהקשרים אלו מבקש קאנט מאיתנו לחשוב על האדם, על נוכחותו.
מותר לנו להתייחס לאחרים כאל אמצעי, אך לא כאמצעי בלבד. כשאנשים עושים עיסקה כלכלית, הם משתמשים אחד בשני כאמצעי להגדיל את הרווחה. משתמשים זה בזה כדי להשיג מטרות במובן הקלאסי של אמצעי. האילוץ המוסרי רק מגביל את האמצעי אך לא שולל אותו.
החשש לפגוע בבני האדם מול חוסר החשש לפגוע בדברים אחרים מראה את יסוד המורא, יראה, קדושת חיי אדם. כל מי שראה אדם גוסס, נותן לנו מורא מהחיים ומבליט את תחושתם. איסור על השגת גבול, בין אם רצח ובין אם פגיעה בכבוד, זה ביטוי פסיכולוגי לרכישת כבוד. רגש רציונאלי. חשוב לומר שהאדם צריך לרכוש כבוד גם לסובייקטיביות של עצמנו. לפעמים אנו משתמשים בעצמנו כאמצעי בלבד.

ג. האוטונומיה

באה לידי ביטוי תפישה קאנטיאנית. אוטונומיה- חקיקה עצמית, יכולת שיש לאדם לא רק להיות כפוף לחוקים אלא גם להמציא אותם, למחשב אותם. אוטונומיה זה כושר של האדם לחוקק חוקים לעצמו, וזאת בשל היותנו יצורים תבוניים. כופפים את עצמנו לחוקים, אך לכאלה שאנו יצרנו.
ע' 102 "העיקרון האומר כי כל רצון אנושי הוא רצון הנותן בכל כלליו המעשיים חוקים כלליים. עקרון זה יהיה מסוגל ביותר לשמש כציווי מוחלט בבחינה זאת" האם הרצון נותן חוקים לעצמו ולא מבטא את הכפיפות הפסיכולוגית?

חוקים אוטונומיים מול חוקים הטרונומיים

נשאלת השאלה מה נותן מעמד חוקי לחוקים האוטונומיים בניגוד לחוקים ההטרונומיים- שאנו כפופים אליהם בין אם זה של הטבע ובין אם זה של שליט פוליטי, או אלוהים. כי הם היחידים שיכולים לתת לנו ציווים קטגוריים בניגוד לציווים ההיפותטיים (מותנים). ההיפותטיים אומנם רציונאליים, אך לא עד הסוף. לדוגמא- כדי להצליח בבחינה לך לשון מוקדם בערב קודם, אם יש לך חום קח אספירין. אך יש התניה מובלעת, שאתה רוצה להצליח בבחינה, להוריד את החום. הציווי הוא היפותטי ומותנה ברצייה אחרת. רוב הציוויים בעולם הם היפותטיים ומותנים במושא הרצון שבא מבחוץ. יש לנו רגש, נטייה, משאלה, אינסטינקט, שהיא זו שעומדת מאחורי הציווי ההיפותטי, והוא רק קובע את האמצעים הרציונאליים להביאה לידי מימוש. המוסר עצמו הוא עניין של הנסיבות, קונטינגנטי, אפוסטריורי. ולכן אלו ציווים שלא לחלוטין רציונאליים. אם אנו רוצים שהמוסר יהיה מוחלט אז הציוויים צריכים להיות בלתי מותנים בדבר. לדעת קאנט, הציווי היחיד שהוא בלתי מותנה זה ציווי התבונה עצמה, בלי קשר לעולם החיצוני שבו יש לנו אינטרסים. לא כל מה שמוכתב על ידי מושא בעולם יוצר אינטרס.
המקבילה ברעיון הפוליטי של אוטונומיה מאוד דומה לרעיון של האוטונומיה האישית של קאנט. ז'אן ז'אק רוסו, השפיע מאוד על קאנט, מסופר שתמונתו הייתה היחידה בחדר עבודתו של קאנט. אצל רוסו מוצאים פיתוח של רעיון באוטונומיה של הפוליטיקה. משם הוא מחל את המוטיבציה לחוקים אוטונומיים נפשיים.

ד. ממלכת התכליות

104 "בשם ממלכה אני מבין את האיחוד השיטתי של יצורים בעלי תבונה שונים בעלי חוקים משותפים מכיוון שהחוקים הם שמגדירים את התכליות מצד חלותן הכללית, הרי כשנפשיט מעל היצורים בעלי התבונה את כל ההבדלים האישיים שביניהם וכן את תוכן תכליותיהם הפרטיות, נוכל ליצור את המוצר על דבר אגודה שיטתית אחת של כל התכליות וגם היצורים בעלי תכונה בתור תכליות שלעצמן וגם התכליות… נוכל ליצור על ידי כך את המושג בדבר ממלכה על פי שהיא אפשרית בדבר התכליות שלמעלה. "

צריכה להיות התאגדות מאורגנת של כל היצורים התבוניים בממלכה אחת. קאנט רוצה לומר שההתאגדות הזאת היא שיטתית כנגד התאגדויות אד הוק, למימוש אינטרסים משותפים. יש שאומרים שהתאגדויות רבות, לרבות המדינה נעשו למען אינטרסים, שעוזרות לנו להשיג דברים. קאנט אומר שהתאגדויות אלו מניחות מטרה טבעית שבני אדם רוצים להשיג. בתחום המוסר הממלכה הזאת לא קשורה לשום אינטרס קונטינגנטי אלא בעלת אופי אפריורי. בסופו של דבר כשעושים הכללה של כללים מעשיים צריך להגיע כאידיאל מוסרי למצב שבו כל המקסימות של בני האדם יהיו כאלה שיעלו בקנה אחד יחד עם הכללים המעשיים של זולתנו ועל ידי כך מתקרבים למצב שהוא קורא לו "איחוד שיטתי של כל התכליות". לגמרי לא נוכל להגיע למצב כזה, כי תמיד כבני אדם נישאר גם יצורים טבעיים, ולכן יישאר בנו משהו אינדיבידואלי, מה שמבדיל אותנו זה מזה. ממלכת התכליות היא הפסגה של כל ניסוחי הציווי הקטגורי.

דוגמאות של קאנט

קאנט מביא ארבע דוגמאות, יש הרבה ביקורת על כל דוגמא, חלקן נתונות במחלוקת.

כלפי עצמוכלפי הזולת
שלמות (סתירה במחשבה)איסור התאבדותקיום הבטחה
בלתי שלמותפיתוח עצמינדיבות

חובות כלפי עצמי וכלפי הזולת-

מבחינתו אין הבדל, וההפרדה בין הדברים  קיימת רק לשם ההדגמה. עוצמת החיוב זהה כלפי שתי החובות, אותו תוקף מוסרי. בדרך כלל כיום המוסר הוא כלפי הזולת ולא כלפי עצמנו. יש יחס ערכי כלפי ההחלטות של אדם כלפי עצמו, אך לא ברור אם יש שיפוט מוסרי בעניין כלפי עצמו.

פיתוח עצמי- אדם בגיל 20 שירש כסף והוא לא הולך לעבוד, ללמוד, לטרוח, להתערב, האם יש לנו עניין מוסרי בזה? כיום זה גבולי. אצל קאנט זה חד משמעי עניין מוסרי.

חובות שלמות ובלתי שלמות

חובות שלמות– הפרת קיום הבטחה יוצרת סתירה במחשבה, כי אנו שוללים את מוסד ההבטחות ולכן אני לא יכול לא לקיים הבטחה ולהרוויח מכך. ולכן יש סתירה לוגית לא עקבית, לא רק סלידה.

נדיבות- אחת מהחובות שקאנט חשוב שהיא חובה מוסרית בעליל- צריך לעזור לאדם בצרה. אם ניקח את הכלל המעשי ונהפוך אותו לכללי, נגיד וניקח את הכלל המעשי ואני לא דואג למישהו ולכן לא מצפה מהאחר לדאוג לי. הכללה כזאת לא תביא לסתירה לוגית, אך יש סתירה ברצון. אדם רציונאלי לא יכול לרצות בעולם כזה. עדיף לנו עולם שבו אחד עוזר לשני בעת מצוקה. קאנט "מגניב" מהדלת האחורית יסוד תועלתני.

חובות לא שלמות- לא בכל רגע ורגע צריך להיות נדיב. כדי להיות נדיב צריך מדי פעם לתת צדקה. יש הרבה יוצאים מן הכלל לחובה זאת. החובה השלמה קובעת באופן שלם את התנאים שבו החובה צריכה להתממש בעוד החובה הבלתי שלמה לא קובעת באופן שלם את התנאים שבו החובה צריכה להתממש. החובה הבלתי שלמה לא קובעת למי עליי לתת את הנדבה. בעוד שחובה שלמה ('לא לשקר') היא גורפת. אין מרחב תמרון.

איסור התאבדות- קאנט מתקשה להראות כאן את איסור ההכללה. קאנט אומר שאם כל אדם שיהיה מיואש, מדוכא, ייטול את חייו במו ידיו, אז כולנו נתאבד, ולא תהיה תקומה לאנושות. אך, עקרון האדם כתכלית עומד באופן מובהק. כשאדם מתאבד הוא עושה בעצמו שימוש כאמצעי, הוא נוטל את חייו כדי להפסיק חיי סבל, חיי בושה.

נדיבות- אני נותן כבוד לחיי האחר, בלי נגיעה אל עצמי. ההנחה היא כי זה מעשה רציונאלי טהור, ללא אינטרס עצמי.

אי פיתוח עצמי- אני לא נותן כבוד לחיי, הנאה בלבד לא מקדמת את היכולות הבסיסיות שלי, ולכן אני לא הופך את חיי לבעלי ערך חיובי. בעוד שפיתוח שכלי ועמוק יותר נותן לנו משמעות וכבוד לחיים. זו לא חובה שלמה, כי לא אומרים לנו איך לפתח את עצמנו וכמה.

וויליאמס- אם אנחנו חושבים שכל הרציות שאנחנו רוצים בעולם הן כאלו שמותנות בכך שאנו חיים אלו רציות היפותטיות. יש גם רציות קטגוריות- לראות את ילדינו מצליחים, התפתחות של רעיון שהגינו. בכך אין אינטרס עצמי.

תורת המידות והמדינה – סיכום

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות