תורת המידות והמדינה: האושר על פי אריסטו

אושר על פי אריסטו

מושג האושר eudaimonia של אריסטו: זה לא זהה לתרגום באנגלית ל- happiness . זו צורה של קורת רוח שלמה, מצב מתמשך של שלמות עצמית, "מבסוטיות כוללת" עם מרכיב מאוד סובייקטיבי, מושג פסיכולוגי לחלוטין, יש שיתרגמו את מושג האושר של אריסטו ל"שגשוג". האדם מגיע למיצוי של עצמו, וזה מושג אנושי, ובדרך מטפורית נאמר "שהאדם פורח". החיים שלו עברו תהליך של אינטגרציה ואין חיכוכים פנימיים. אולי התרגום הכי טוב זה הצלחה- שהחיים שלו צלחו, צלחים, במובן המקראי, מין הישג כולל של האישיות. אדם כזה לא יכול להיות אכול קנאה, או מריר, אך לא די בהרגשה סובייקטיבית של קורת רוח. אושר הוא מושג אובייקטיבי. אנו יכולים לבדוק זאת רק על פני גושי חיים גדולים, תקופות ארוכות, וגם שם יכולים להיות מפנים מכריעים. חיים טובים, של אושר והצלחה, דורשים גם מזל. אדם יכול להיות מוסרי, בעל arête, ויחד עם זאת, כמו איוב, הכול יקמל בחייו, מכות שכלל לא תלויות זו. הוא לא מימש את עצמו, לא בגלל אחריות אישית שלו, אלא בגלל מזל שמעבר. המקרה הקיצוני ביותר זה שהחיים הטובים האמיתיים יכולים לצלוח עד יום מותו, ועדיין אם ילדיו ירדו לפשע לאחר מותו, אי אפשר לומר שהצלחתו הייתה שלמה. גם שהוא לא מרגיש כלום אפשר לייחס לו את הכשל הזה, ולכן זה שונה מאוד מ happiness.

ושוב, הכול הוא מסייג, ואומר שאם יש דבר כזה "טוב עליון", השכל הישר אומר שזה האושר, והוא רוצה לבחון זאת.

עמ' 17 "והנה אשר לשמו של מבוקשנו זה, כמעט שרווחת הסכמה כללית בין רוב בני האדם. שגם לדעת רוב בני האדם וגם לדעת המעודנים שבהם אין זה אלא האושר"

הדעה הרווחת שהאושר הוא הטוב העליון, היא לא סתם של האנשים הפשוטים אלא גם של בעלי הסמכות. רוב בני האדם חושב שהאושר הוא נקודת המוצא "שום אדם אינו מבחין כלל בין חיי אושר לבין חיים טובים וצלחים".

אריסטו התכוון לאושר של מימוש, ל-eudaimonia, לחיים צלחים. האושר הוא מונח או מושג טוב כדי לתאר את מה שכולנו שואפים אליו באופן בלתי מותנה. נכון שכל אחד מבין משהו אחר במה זה להיות מאושר, אבל האושר בעבור אריסטו הוא מושג הגג, ומחשבה זו מתקבלת על הדעת. אחד הקריטריונים שהופכים את האושר למועמד סביר לטוב העליון זה שהוא מטרה בפני עצמה והוא לא משרת שום דבר שמחוצה לו, שאם כן לא היה יכול להיות הטוב העליון. ואכן, ברמה האינטואיטיבית קל לנו לומר כיום שאנו עושים כל דבר למען האושר, אך את האושר עצמו לא מחפשים עבור שום דבר מחוץ לו. אם מישהו ישאל אותנו "מדוע אתם רוצים להיות מאושרים" זה יעיד כי הוא לא מבין את המונח אושר.

אריסטו מציע שלושה מועמדים לאושר, שאותם הוא לוקח מהדעות הרווחות. הוא מסתכל על בני אדם, ובראש ובראשונה על עצמו:

א.       הנאה- הדוניזם

ב.       עושר

ג.        כבוד

שתי הראשונות נראות מאוד מתקבלות על הדעת. כבוד- היום מאוד רווח, ההצלחה, הידוענות, החשיפה הציבורית והדימוי בעיני הציבור מאוד חשוב להם.

אריסטו ניגש לשלול כל אחת מההצעות הללו:

הנאה

נראית מתאימה להיות הטוב העליון, אבל אריסטו אומר כי ההנאה היא "בהמית" , תכלית שמשותפת לבני אדם ולבעלי חיים. היא לא אנושית ספציפית, לפחות המפותחים שבבעלי החיים שואפים לסיפוק היצרים. ספציפית species- מין. כל המטה-פיזיקה של אריסטו כל שיטת המיון בעולמו ובוודאי בתחום הביולוגי ואחר כך בתחום האנושי, מבוססת על תורת ההגדרה שלו. מושג תמיד כולל את הסוג שאליו הוא משתייך ואת המין המבדיל. משולש- הוא קו שבור סגור-סוג, בעל 180 מעלות- ייחוד. בעיקר תורת ההגדרה הזאת אפשרית בביולוגיה, ואכן הביולוגיה האריסטוטלית מבוססת על היררכיה. האדם הוא חי מדבר. הסוג הוא בעל חיים, והעובדה שהוא מדבר ובעל רציונאל, שפה, זה מה שמבדיל אותו. בביולוגיה, מימוש התכלית של ישות אורגנית כלשהי מבוצעת על ידי התכלית שמייחדת את המין המבדיל. הבלוט תכליתו להפוך לאלון, לא לאריה. זאת התשובה למעשה המטה פיזית לשאלה למה כשאנו מחפשים את הטוב העליון אנו צריכים לחפש משהו ספציפי, משהו שממש אותו.

עושר

העושר הוא אמצעי, הוא לא מטרה בפני עצמה, אריסטו חשב כי אדם לא הופך לעשיר כדי להיות עשיר. הוא תנאי ללא כל ספק בהיבטים רבים לחיים טובים. ולכן, עוני זה דבר רע. עדיין זה לא הטוב העליון, כי כסף הוא רק דרך, הדרך להשיג שליטה במשטר מושחת, לטוס לניו-יורק, לקנות כינור סטרדיוואריוס.

כבוד

עמוד 19, הבעיה לדעת אריסטו בכבוד שהוא תלוי בסביבה. התואר מכובד אינו תואר פנימי לאדם המכובד אלא מתאר משהו באילו סביבו שמכבדים אותו, אין לנו יכולת להיות מכובד ביחס בלתי תלוי. כיום, להיות מפורסם זו לא תכונה של האדם עצמו, זו תכונה של הסובבים אותו. כשם שאני לא יכול להיות מכובד על אי בודד כך אני לא יכול להיות מפורסם על אי בודד.
הכבוד בפילוסופיה היוונית היה לא רק במובן המודרני של ידוענות, הוא היה עמוק בתרבות היוונית והיה קשור לפרופיל המוסרי של האדם. אדם מכובד כנראה שיש לו תכונות רלוונטיות ולא אגואיסטיות שהופכות אותו לאהוד בחברה. הפן הציבורי של החיים, איך אני נראה בעיני אחרים. אנו חיים בחברה אינדיבידואליסטית שבה יותר חשוב לי איך אני נראה בעיני עצמי מאשר איך אני נראה בעיני העולם, הדבר שהופך את חיינו בעיני עצמנו לטובים זה האותנטיות. מושג זה מנוגד למושג של כבוד שאפיין את היוונים. התדמית הציבורית היא מאוד מרכזית. זה דבר בהחלט חשוב, אך זו תכונה חיצונית לאדם, ובזמן שהטוב העליון צריך להיות פנימי, "אוטרקי", נתון בשליטתי.

 

לפי אריסטו האושר צריך לאפיין את האדם כאדם, הוא צריך להיות תכלית כשלעצמה, וצריך להיות אוטרקי.

תורת המידות והמדינה – סיכום

9 ציטוטים של סופרים ופילוסופים על אושר

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות