סיכום: זיגמונד פרויד\ מלחמה למה

זיגמונד פרויד – "מלחמה למה?"

 

הוועדה לענייני ספרות ואמנות של חבר הלאומים הזמינה בשנת 1931 חילופי מכתבים בין נציגים מייצגים של חיי רוח, בהם יידונו נושאי רוח שונים. בין האנשים שהוזמנו לכתוב היו פרויד ואלברט איינשטיין, שניהלו חילופי מכתבים ב-1932 סביב השאלה "האם יש דרך לשחרר את בני-האדם מפורענות המלחמה?". הפרק מהסילבוס הוא מכתבו של זיגמונד פרויד, כתגובה לשאלה הנ"ל ששאל איינשטיין, ששואל מפורשות יותר "האם יש אפשרות כלשהי לכוון את התפחותם של בני-האדם כך שיהיו עמידים יותר בפני הפסיכוזות של שנאה והשמדה?".

בכדי להשיב לאיינשטיין עומד תחילה פרויד על היחס בין "זכות" ל"כוח", כאשר הוא משנה את המונח כוח ל"כוח הזרוע". זכות וכוח הם מונחים סותרים, אך לפי פרויד האחד צמח מן השני. כלומר, סכסוכי אינטרסים מיושבים בכוח הזרוע, כמו בעולם החי, כך גם בעולם האדם. האדם החזק היה יכול לבחור בין המתתו כליל של יריבו או דיכויו ושעבודו לצרכיו. הכוח הכריע בין החזק לחלש. זה היה המצב המקורי אך הוא נשתנה כשהמשטר עבר מן הכוח אל הזכות. כיצד אירע הדבר? כאשר החלשים נתאחדו יחד. האיגוד של החלשים עשוי לאזן את כוחו של היחיד (החזק). כדי שהזכות החדשה תתקיים צריך להתמלא תנאי פסיכולוגי אחד: צריך שאיחודים של האנשים יהיה בר-קיימא, מתמיד. האיחוד לא מתקיים אם הוא קיים רק כדי להכניע את בעל הכוח הגדול מדי ולאחר הכנעתו מתפוגג. הסכנה היא כי מי שמגיע לשלטון בעקבות הפלת החזק יהא גם הוא חזק וכך יתקיים משחק אינסופי של הפלת החזק והמלכת חזק מחדש. לכן צריך הציבור להתארגן ולהעמיד רשויות מפקחות על קיומן של תקנות וחוקים המסדירות את ביצוען של פעולות השליטה. לפי פרויד, רגשי השיתוף וזיקות-רגש בין חברי הציבור המאוחד הם מקור כוחם של האנשים.

במצב של סכסוך אינטרסים מוקדם נוצרים שני מעמדות – אדונים מול עבדים. האדונים מחוקקים חוקים לטובת עצמם והם המקצים זכויות מועטות למשועבדים. המשעבדים מנסים לפעול בכוח הזרוע, בכדי להתעלות מעל להגבלות החלות עליהם. מן הצד השני, שאיפת התמיד של המדוכאים היא להגיע לידי שיעור גדול יותר של כוח ולהביא לעיגונם של שינויים אלה בחוק המוכר – חתירה מן הזכות הלא-שווה אל הזכות השווה לכל (החוק).

 פרויד מגיע למסקנה שאין אפשרות בטוחה למנוע מלחמה אלא בדרך התאחדותם של בני-האדם לשם כינונו של שלטון מרכזי אחד, שיהיה מופקד על ההכרעה בכל סכסוך של אינטרסים (גוף שיהיה בעל הסמכות ובעל הכוח). יש כאן דרישה כפולה – היווצרות ערכה עליונה ומתן לאותה ישות הכוח הנדרש.

מכאן עובר פרויד עובר לדון בנושא המוטיבציה של האדם היחיד להילחם, כהמשך לשאלתו של איינשטיין בדבר יצר האדם לשנוא ולהיענות להרס ושיסוי. לפי פרויד, קיימים רק שני סוגי יצר באדם: יצרים הפונים לקיום ולאיחוד (ארוטיים) ויצרים ששאיפתם היא הרס ומוות. יצרים אלה תמיד פועלים בערבוב ולא בנפרד.

כאשר אדם נקרא למלחמה, מניעים משני צדי היצרים פועלים בו, כשמאווי ההרס בלולים בתוך שאיפות אחרות, ארוטיות ורעיוניות, וזה מקל על סיפוקן במלחמה.

פרויד טוען כי לא ניתן לבטל את נטיותיהם התוקפניות של בני האדם. הדרך להחליש את יצר ההרס והתוקפנות היא בחיזוק יצר הזיקה הרגשית והאהבה. ההזדהות תהיה הנטייה המייצבת את היצר ההרסני.

לבסוף טוען פרויד טענה מעניינת: מדוע אנו לא יכולים להניח בפשטות שמלחמה היא מצב מצער שצריך להתקיים בחברה האנושית?

התשובות העיקריות:

–          אנו פאצפיסטיים בעל כרחנו. אנו אנוסים על פי טעמים אורגניים להתקומם נגד המלחמה. לאחר מכן קל לנו להעלות נימוקים לצידוק עמידתנו.

–          המלחמה סותרת את יכולת ההתרבות שלנו כחברה אנושית. לכן, אנו דוחים את המלחמה לא רק דחייה אינטלקטואלית ורגשית, אלא גם כמערכת גופנית.

–          דחייה אסתטית. "הביזוי האסתטי שבה (במלחמה)".

בהתאם לטעמים אלה, המידה התרבותית והחרדה המבוססת מפני תולדותיה של מלחמת העתיד – הן אלה שיובילו לקץ המלחמות העתיד. מסכם ואומר פרויד: "כל שיש בו מן המקדם את התפתחותה של תרבות יש בו גם מן הפועל נגד המלחמה".

בטח יעניין אותך:

עת מלחמה: 27 ציטוטים מעוררי מחשבה על מלחמה

6 ציטוטים ממעמקי התת-מודע של זיגמונד פרויד

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות