תיאוריה ביקורתית: תופעות חברתיות בשנות ה-60

  • התופעות הגלובליות החשובות בתחילת שנות ה-60– מלחמה קרה ודה קולוניזציה. התמונה הכללית הייתה של התמוטטות הקולוניאליזם הבריטי . המלחמה הקרה הביאה על כנפיה מאזן אימה ופחד מפני שואה גרעינית. הפחד הזה התקיים מהרגע שלרוסים הייתה פצצה גרעינית והפך מוחשי ממשבר הטילים בקובה. ערב מלחמת ויאטנם החלו העניינים להסתבך. ב-54 הויאטנמים ניצחו את הקולוניאליזם הצרפתי. המערב היה מודאג מצמיחתו של שלטון קומוניסטי נוסף (הגושים עדיין לא התגבשו בשלב זה). בשם החופש, אמריקה סירבה לאפשר שם בחירות חופשיות מפחד שהקומוניסטים ינצחו (איזנהאואר לא חתם על הסכם ז'נבה) והחלה תומכת בתנועות אנטי קומוניסטיות בדרום ויאטנם. הויאטנמים לא רצו להתגייס לצבא הדרום וארה"ב בראשות ג'ונסון הזרימה לשם כוחות, בניגוד לרצון הויאטנמים. פורד, יורשו של ג'ונסון, מיהר לחתום על הסכם חפוז לנסיגה מוויאטנם. ויאטנם הפכה ל"צלקת" שהביאה צעירים רבים באמריקה לחשוב באופן ביקורתי על החברה שבה הם חיים. ממחאה נגד המלחמה בשם ערכי ארה"ב, הסטודנטים גלשו למחאה נגד המדינה שלהם עצמם. בסוף העשור, סטודנטים אמריקאים נושאים את דגל ויאטנם.
  • מחאת הסטודנטים וההיפים: הרקע היה המלחמה הקרה. הסטודנטים ראו מסביבם עולם קונפורמיסטי, טכנולוגי המוצף במוצרי צריכה ונעדר שאר רוח. הייאוש מהקדמה, בורגנות וטכנולוגיה קיבל ביטוי במרד מקיף של הצעירים נגד הוריהם. הם מחו כנגד המלחמה הקרה, אפליית השחורים בדרום, כנגד הערכים האמריקאים. החברה האמריקאית מדברת על שוויון ומפלה שחורים, מדברת על שלום אבל לוקחת חלק במרוץ החימוש. תנועת הסטודנטים הפכה לדבר ממוסד. צריך להבחין בין הסטודנטים שמחו בצורה מסודרת (סניפים וכו')- SDS אל מול ההיפים שהגיעו מרקעים חוץ מוסדיים שלא היו מאורגנים.
  • · ביקורת הסטודנטים: הביקורת עברה בהדרגה מביקורת על מדיניות ומצב חברתי לביקורת על התשתית האידאולוגית. אחד הדברים שהסטודנטים יצאו נגדו, הייתה השקפת העולם המדעית. הם טענו שהרציונאליות האינסטרומנטלית מנותקת מדיון על ערכים. הרציונאליות המדע, הם שהובילו לפצצת האטום, לעוולות חברתיות, לאפליה ולקונפורמיזם. למירוץ החימוש יש אולי היגיון פנימי אך מבחוץ הוא נראה אבסורדי. ניסיון ליצור עולם טוב יותר באמצעות הרציונאליות היא "אמונה תפלה" (דומה לאדורנו והורקהיימר), הרציונאליות עצמה היא מיתוס, אין בכוחה להבטיח את הטוב.
  • · "השיטה": הסטודנטים תיארו את החברה כעולם שההיגיון האינסטרומנאלי השתלט עליו. יש "שיטה" המנהלת את הכלכלה, מגדילה את הפערים בין עניים ועשירים וכדומה והיא נמצאת בכל מקום אך בשום מקום (כי אין חבורה של ביורוקרטים שמפעילים את "המכונה"). בגלל שאין "מפעיל" אין דרך להשתחרר מזה. כולם שבויים בתוך השיטה. מה שצריך לעשות זה להתחיל את המהפכה משינוי התודעה (אם אכן הבעיה היא השקפת העולם הרציונאלית). הסטודנטים טענו שהמדע הרציונאלי מאיים על האנושי.
  • שינוי התודעה: ניתן לשנות את התודעה על ידי חזרה לאנושי והאותנטי. האותנטיות היא לא רק במובן של הטבע הפיזי אלא במובן של הנשמה והיצירה. כל מה שלא תואם את הרציונאליות האינסטרומנטלית נחשב כסוטה, מטורף. הקונפורמיזם שהשיטה כופה נעשה על ידי הדרה או דה לגיטימציה של כל מה ששונה.
  • איך מבודדים את ההשפעה של השיטה? לא משתתפים בשיח. זה בא לידי ביטוי בצורה טובה בסרט/ספר קן הקוקיה. מרגע שהשתתפת בשיח ובמונחיו, אתה חלק ממנו. הסטודנטים השתתפו בשיח, התווכחו באופן פוליטי על השיטה. ההיפים בחרו שלא. על מנת להילחם בשיטה הם סירבו להשתתף בשיח. קיסי (שכנראה כתב על האינדיאני) הפך למנהיג של ההיפים.
  • האמת האובייקטיבית: ההתקפה על הרציונאליות והמדע בשם האותנטיות הלכה והקצינה והפכה להתקפה על עצם מושג האמת האובייקטיבית. התיאוריה הביקורתית (אסכולת פרנקפורט) טענה שמה שהשיטה קוראת לו "האמת האובייקטיבית" הוא אלמנט תעמולתי, ה"אמת" הזו היא שקר ויש אמת גבוהה יותר- אמת אלטרנטיבית. לעומתם, ההיפים גלשו לתיאוריה הפוסט מודרנית – הם לא טענו שהאמת המדעית היא שקר, הם טענו שאין אמת בכלל. הם טענו שעצם הרעיון שיש אמת הוא דכאני. האידאל הוא הסובייקטיביות (במקום האמת האובייקטיבית הדכאנית). הפוסט מודרניסטים טענו כי המאבק הפך להיות על מי קובע מה יהיה השיח ולא איזה שיח הוא הנכון. (לא שאלו מהי האמת כי אם מי קובע אותה).

תיאוריה ביקורתית – סיכום

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות