ערכים בתרבות הישראלית: פוסט-ציונות

פוסט ציונות

הפוסט-ציונות, הפוסט מודרנית איננה סבורה שצריך לברר מה האמת אודות הסכסוך ומה קרה פה באמת. היא סבורה שיש מאבק בין סוגים של שיח, ושצריך לקדם את השיח שאתה בעדו. לא בגלל שהוא אמיתי, אלא בגלל שאתה בעדו. ואכן, המבט על ההיסטוריה משתנה עם נקודת המבט.

לדוגמא, יהודים מתארים את עצמם בד"כ כמעטים, חלשים וצודקים. אבל למשל, המרידות באימפריה הרומית מתוארות אצלנו כסיפורי גבורה, אבל יכולות להיות מתוארות גם כטירוף דתי. היסטוריון לא פוסט מודרני יגיד שיש משהו בכל אחת מהגרסאות. אצל פוסט-מודרני אין מציאות בכלל, והשאלה היא רק איך נקבע את העבר ולאיזה צורך.

אילן פפה אומר שהוא בעד המאבק הפלסטיני, ולכן הוא מצייר את התמונה שהוא היה רוצה לצייר. הנרטיב של פפה הוא שהציונות היא עוד מקרה של קולוניאליזם. יהודים באו מאירופה (כמו אירופאים אחרים במקומות וזמנים אחרים) והתיישבו בעולם השלישי על חשבון הילידים. לדעתו אין הבדל בין הקולוניאליזם לציונות. מבחינתו, הנרטיב הציוני הוא בעייתי כי היא מתארת את עצמה כתנועת שחרור לאומי. המודל של הנרטיב הפלסטיני הוא הנרטיב של אלג'יר. אם מבינים את הציונות עפ"י המודל של צרפת על אלג'יר אז הציונות היא "צרפת". בעיני פפה, לא רק שהציונות היא קולוניאליסטית, היא מתייחסת לעצמה כאילו היא "אלג'יר" כאילו היא המדוכאת.

מטרתו של אילן פפה היא לקדם את הנרטיב הפלסטיני שנדחק הצידה, כך שיהיו הרבה נרטיבים שיחיו זה לצד זה, ואף אחד מהם לא יתיימר להיות האמת, כי אין בעצם אמת. זה האופק המוסרי של התפיסה הפוסט-מודרניסטית. הוא רוצה בעצם דמוקרטיה בין נרטיבים. ואז כל הנרטיבים יחיו יחד במדינה שאין בה נרטיב. בגלל זה הנרטיב לאומי כל כך מפריע לפוסט מודרניסטים, כי נרטיב לאומי מתחבר למדינה. נרטיב לאומי מתחבר למוסדות ולאמצעי כפייה, ולכן הוא משתלט ותופס הגמוניה על האחרים. נרטיב לאומי הוא במגזר הפוליטי והוא כופה את עצמו על כל השאר. הסכנה היא שהנרטיב הלאומי יהפוך להגמוניה, ולכן הוא באופן אינסטינקטיבי "חשודים". האידאל של אילן פפה הוא שתהיה מדינה מרובת נרטיבים, בעלת שלטון דמוקרטי, נטול נרטיב, שתחתיו יפרחו כל הנרטיבים. הקושי בזה הוא שגם לדמוקרטיה ליברלית יש נרטיב. למעשה, יש בכך נסיון לתת הגמוניה לשיטה חדשה, דמוקרטיה ליברלית. יש מצג של ניטרליות שהוא בעצם הגמוניה של נרטיב חדש. מאחורי ההתנגדות לנרטיבים הגמונים, יש הברחה של נרטיב חדש. זה למעשה ביטוי חדש ליהירות מערבית שרואה במודל הזה טוב יותר מאחר. זאת הסתירה בפוליטיקה של הפוסט-מודרניזם, כי היא מניחה פלורליזם, אבל היא בעצם מקדמת אחדות. ההנחה היא שאם נאמין שכל הנרטיבים שווים ישרור יותר שוויון (דמוקרטיה בין נרטיבים מעצימה שוייון בין אנשים), אבל אם אומרים שהנרטיבים כולם שווים זה לזה, זה עשוי ליצור אי שוויון בין אנשים, כי יש נרטיבים, כמו הנרטיב של החמא"ס או של החרדים, שאין בו שוויון בין אנשים.

בני מוריס בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" יצא להראות שלציונות הייתה תוכנית לטיהור אתני, אבל הוא גילה שזה לא נכון. בני מוריס חשף דינימיקה שהתחילה מבריחות, ראתה כי טוב, ואח"כ דחפו לעוד. מבחינה מתודולוגית המאבק של בני מוריס הוא למצוא את האמת. הוא פוסט ציוני ולא פוסט מודרני.


פוסט ציונות

רב תרבותיות

רב תרבותיות היא חלק מהתפיסה הפוסט-ציונית. האופק המוסרי של פוסט ציונים כמו אילן פאפי הוא נרטיב רב תרבותי ולא הגמוני של שיח מסויים. הקשר בין הרב תרבותיים לפוסט ציונים ברור. הפוסט ציונים עויינים במיוחד את הנרטיב הלאומי מפני שתכונתו הוא שהוא חופף למדינה ויש לו מבנה של מוסדות. פירושו שהמדינה תכפה את הנרטיב הליברלי הדמוקרטי שלה.

גדי מציע מודל להבין את הביקורת על רב תרבותיות שיש לו שתי הנחות יסוד:

א.      מה שקובע זה השיח

ב.      כל סוגי הדיכוי יש להם מקור אחד וניתן להסביר אותם עפ"י אותו מודל.

במרכז יש קבוצה הגמונית ולה יש מונופול על ייצור הידע. למשל בארה"ב הקבוצה ההגמונית היא לבנים, גברים, נוצרים ממוצא אירופאי וסטרייטים. הקבוצה השולטת בייצור הידע, ולכן הידע שהיא מייצרת נועד לבסס את שליטתה ולכן הוא מדיר את כל מי שלא נמצא בתוך הקבוצה הזאת.

[טום וולף כתב רומן על הפוליטיקה השחורה של אטלנטה. Bonfire of the Vanities]

בגזרה הנשית יש את התיאוריה של הג'נדר, בגזרה של השחורים יש את אגף הגזענות של ארה"ב, בגזרה של העולם ה-III יש את התיאוריה של המזרחנות של סעיד ובגזרה של הקהילה ההומו-לסבית יש את השיח שמאדיר את המשפחה שמונה גבר, אישה וכו'.

אבל יש עם המודל הזה כמה בעיות:

א.      מתוך הקבוצות האלו מתחיל פיצול, למשל, בנרטיב הנשי. הנרטיב הנשי מורכב משיח פמיניסטי שבו נמצאות נשים לבנות וסטרייטיות, ולכן פורשות ממנו הנשים הלסביות בטענה שהוא נותן ביטוי יתר לנשיות סטרייטית, והנשים השחורות טענו שהשיח הזה מדיר את הטענות המיוחדות של נשים שחורות, וכו'. כך נוצרות בועות נוספות. מאחורי כל זה יש אינדיבידואליזם, בגלל זה זה מתפרק כי הוא מקדש את הזהויות האישיות. אין מקום לחברתיות. קריסטינה הוף סומרס Who Stole Femenism כתבה ספר ביקורתי על הנושא הזה. היא אמרה שבשנת 82' הייתה אג'נדה פוליטית לקדם כל מיני זכויות. ב-92' התכנס אותו פורום ואמרה שבמשך כל ימי הכינוס עסקו בפיצול של כל הקבוצות. היא אומרת שיש פיתוח תרבות העלבון ליותר מדי רמות. זה לא מאפשר קואליציה, זה סתם מפצל את עצמו. בעיני גדי הדבר הזה נועד לכשלון. זה ממשיך להתפצל עד שזה מוחק את עצמו כי כל שני אנשים הם שונים ונגיע בסוף אל היחיד.

ב.      הטעיה אנליטית – הדוגמא הישראלית. הנרטיב המרכזי הישראלי הם אשכנזים, גברים, יהודים וסטרייטים. מולם יש מזרחים, נשים, ערבים והומו-לסבים. בעיני גדי, כבר בנושא של גברים-נשים קשה מאד להגיד על הנרטיב הציוני שהוא לא שוויוני כלפי נשים, כי הציונות הלכה הכי רחוק בנושא של זכויות האישה (זכות הצבעה לנשים החל מהקונגרס הציוני השני, נשים לוחמות, פירוק המשפחה בקיבוצים וכו'). אינטלקטואלים רב תרבותיים קוראים לשחרור של המזרחיים מתוך הנרטיב ההגמוני של הציונות האשכנזית, עד כדי כך שיש חוקרים כמו יהודה שנהב ויוסי יונה שאומרים שצריך לקרוא למזרחיים יהודים ערבים. זאת בעצם חזרה לאמנסיפציה, כפירה בנרטיב הציוני כזהות לאומית (ערבי בצאתך ויהודי בביתך). סמי שטרית כתב ספר על כך שהתנועה לזכויות האזרח בארה"ב התחילה מאינטגרציה ועשתה טעות ואח"כ הלכה ל-black power ושם היא הצליחה. הוא עושה השוואה למזרחיים בישראל. ההבדל הוא שמרטין לות'ר קינג נלחם בסגרגציה, ו-black power בעצם רצה להמשיך את הסגרגציה, לשים לב להבדלים ביניהם. התוצאה של הבלבול בין השיח הזה הוא separate but equal. סמי שטרית מבסס את התפיסה שלו על יחסי המזרחיים אשכנזים בישראל על המודל של המאבק בארה"ב בין השחורים ללבנים. סמי שטרית פתח בי"ס בשכונת התקווה שנקרא קדמה. הוא רצה לשחרר את תלמידיו מהנרטיב הציוני ההגמוני. אסרו ללמד שם כל דבר שקשור לנרטיב ציוני, לאומי, הגמוני ואשכנזי ולתת מקום לפיתוח זהות מזרחית. סמי שטרית הגיע בסוף לפיצוץ עם ועד ההורים מכיוון שביום השואה הוא התעקש להדליק 7 ולא שישה נרות כדי להזכיר גם את שואת האינדיאנים. פרצה מהומה כי להגיד שהשואה זה דבר רק אשכנזי, זאת בעיה כי השואה היא סמל לרדיפת יהודים. כל אדם באשר הוא אדם השואה נוגעת לו, ולעשות זילות של טקס יום השואה בבי"ס זה דבר שההורים לא יכלו לסבול ושנה אחרי זה נרשמו רק שני ילדים לביה"ס. לסיכום, מי שפתח את ביה"ס היה אמנון רובינשטיין ומי שסגר את ביה"ס היו ההורים שבשמם דיברו. סמי שטרית כעס מאד על ההורים ואמר שהם כל כך הפנימו את הנרטיב האשכנזי שהם שונאים את עצמם. זה טיעון התודעה הכוזבת שהוא טיעון מאד בעייתי. התופעה הזאת של סמי שטרית חוזרת על עצמה הרבה פעמים כי זאת אידאולוגיה של אליטה שבאה מארה"ב, היא מערבית, אליטיסטית ושייכת רק לשכבות המשכילות. רב תרבותיות היא וריאציה על ליברליזם שהיא דבר מערבי מובהק. אם מחפשים זהות מזרחית שמחפשת להעצים את עצמה זה לא יוסי יונה, אלא ש"ס שמבקשת להעצים תרבות מזרחית, והיא רחוקה מלהיות רב תרבותית. התחושה שהמודל הזה יוצר שכולם חוץ מהמערב הם ליברלים ובעד שלטון החוק הם מצג שווא. המודל הזה יוצר את הרושם שיש קבוצות שונות – קבוצה מרכזית וקבוצות מסביב, אבל הקבוצות הן חוצות (למשל יש גברים ערבים ויהודים, ונשים מזרחיות ואשכנזיות וכו'). גם במרכז הקטגוריות חוצות. המודל מסתיר מהעין ששוויון בין המינים הוא דבר מרכזי בנרטיב הציוני. למשל, שוויון בין גברים לנשים במגזר הערבי נובע מזה שזה חלק מהנרטיב המרכזי הציוני. לא כל סוגי הדיכוי באים מהנרטיב המרכזי. הרבה מסוגי הדיכוי באים דווקא מהקבוצות. המבנה הזה יוצר הטעיה מבנית, כי הוא מצייר את הנרטיב הזה כמקור כל הבעיות.

כשאומרים "פשעי שנות ה-50" לדעת גדי מתבלבלים בין הכרח לבין "עלבונות". הדוגמא המובהקת לכך היא זכויות נשים. למשל, גבר שהיה רגיל להיות בעל הסמכות היחיד בבית ומגיע לישראל ואז אשתו מקבלת פתאום זכויות. הסמכות המשפחתית נשברת וזה דבר מאד קשה (דוגמת הנפח האתיופי). הגירה זה הדבר הכי קשה שאדם יכול לעשות לעצמו חוץ מלהתאבד (נסים קלדרון). אם האליטה נוקטת אחריות וכופה על מהגרים דברים חדשים, כמו למשל זכויות נשים, זה יוצר גם כפייה וגם שחרור. לכן, החיים הם לא פשוטים כמו המודל כי הדברים הם לא חד צדדיים.

אנתרופולוג בשם דני רבינוביץ' כתב מאמר אחרי שנרצחה נערה דרוזית שבו הוא הסביר ששופטים רצח בתוך המשפחה כי אנחנו לא מבינים את המשמעות של בתולין בתרבות הערבית. הוא חשב שהוא מגן על הערבים מפני הכפייה ההגמונית של הנרטיב הציוני. הפמיניסטיות הישראליות התנפלו עליו כמי שמצטרף לנרטיב הגברי ומתאחד יחד עם הגברים הערבים.

ג.        ביקורת כלכלית על המודל. איך יתכן שהרב-תרבותיות היא ביקורת רק של האליטה. הדוגמא המובהקת בעיני גדי היא עיתון הארץ שנותן במה לכל הפוסט-ציונים והרב תרבותיים הוא ימני מאד מבחינה כלכלית. התשובה של גודווין היא שזה אינטרס של האליטה הכלכלית לפרק את הסולידריות הישראלית. אם רגשות הסולידריות יפורקו, אז תפורק התחושה הציבורית שתומכת בתשלומי העברה ואחריות חברתית. צריך לפרק את הסולידריות כדי לפרק את מדינת הרווחה. כך האליטה יכולה להשתלט על משאבים שעד אז היו ציבוריים. הדומגא הטובה ביותר היא הכנסת בישראל שהיא מאד רב תרבותית וסקטוריאלית. למשל, רוצים להעביר את התקציב ושהוא יהיה תקציב ימני, ועושים את זה באמצעות "טובות" קטנות לכל מפלגה. במקום לדאוג לכולם לטווח הארוך לדברים יציבים, מפרקים את הקואליציה שתוכל להתאגד ולהתנגד למהלכים האלו תמורת טובות קטנות. גם בארה"ב ניתן לראות את זה, זאת מדיניות כלכלית ימנית מאז ניקסון ועד לאובמה. בשנות ה-60 עם עליית black power פורקה קואליצית הניו דיל. כך גם היהודים גורשו מהארגונים החברתיים, דבר שלדעת גדי החמיר את המצב של השחורים כי היהודים הם קבוצה שהתקדמה מאד מהר. אמר טוד גיטלין when the right marched on the white house, we marched on the English department.

ערבים – כל עוד מתקיים נרטיב ציוני חזק הוא מחזיק מנגנוני רווחה הם פועלים על בסיס אזרחות ותושבות ולכן הם מגינים גם על המיעוטים. הפרטת הזהות והנכסים של המדינה פועלת רק לטובתם של החזקים ביותר והנפגעים הם החלשים ביותר. דווקא הפגיעה בנרטיב פירושו קודם כל פגיעה כלכלית בחלשים ביותר.

רב תרבותיות מול פלורליזם – אם מאמצים את המודל של סמי שטרית, וניקח עולים מאתיופיה ונחזק את הזהות האתיופית שלהם פירושה הנצחת השוליות שלהם. העולים בד"כ משתפים פעולה, הם רוצים להתקדם ולהשתלב. רב תרבותיות היא טענה של דור שלישי. רב תרבותיות מעודדת ללמוד היסטוריה של עצמך. לדעת גדי, צריך ללמד את ההיסטוריה של כולם.

פוסטמודרניזם – חלק 1

פוסטמודרניזם חלק 2

פוסטמודרניזם חלק 3

פוסטמודרניזם חלק 4

ערכים בתרבות הישראלית

סיכומי קורסים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות