ערכים בתרבות הישראלית: פוסטמודרניזם – חלק 4

פוסטמודרניזם

בשיעור שעבר עסקנו בפוסט מודרניזם כרוח זמן. אמרנו כי פוסט מודרניזם כתחושה הוא הפוך מפוסט מודרניזם כעמדה ביקורתית הטוענת כי אנו שקועים בנרטיבים בצורה גדולה מידי. ולכן הם רוצים לפרק נרטיבים.

פוסט מודרניזם כביקורת חברתית או אידיאולוגיה מזהה עודף משמעות ולכן עוסק בפירוק של מנגנוני השיח. הפוסט מודרניזם כביקורת חברתית הוא דבר לדעת גדי לעתים פשטני. המבקרים הפוסט מודרניים לא שואלים מה היא האמת, אלא מי קובע ומה הצורך?

או במילים אחרות מי קובע ואיזה אינטרס זה משרת. לכן העיסוק של הפוסט מודרניים הוא בשיח. פוקו הוא האב המייסד של השיטה. הספר שלו נקרא תולדות השיגעון בעולם התבונה. הוא מתאר תהליך בו תחת הפסאדה של ענף מדע רפואי נולדת צורת משטור חדשה.

מישל פוקו – בספרו הראשון "ההיסטוריה של השיגעון", הוא מדבר על פסיכיאטריה. לדעת פוקו, לפני הפסיכיאטריה, האנשים שהיום אנחנו קוראים להם חולים היו בעבר אנשים שהסתובבו בשולי החברה. באמצע המאה 18 הומצאה הפסיכיאטריה ואז הם הפכו ל"חולים" ול"אובייקטים של פרוצדורות רפואיות". פוקו מדבר על "הכליאה הגדולה" שבעצם הרחיקה את האנשים האלו מהחברה הכללית. פוקו לא חושב שהפסיכיאטרים קובעים והם שולטים בחברה, והוא חושב שגם הפסיכיאטרים שבויים באותו קוד רפואי. הוא חושב שבהגדרה של מי משוגע ומי לא בעצם קובעים מי נורמלי ומי לא. הפסיכיאטריה שמה את הגבול בין מה שנחשב נורמלי ורצוי לבין מה שלא. למעשה, יש משטור של החברה הכללית בכך שקובעים את הגבול שאחריו כולאים אנשים. כך אנחנו אומרים לאנשים מה נורמלי ואיך עליהם להתנהג. האמצעי החשוב הוא השיח שבאמצעותו אנחנו מדברים על שפיות ואי שפיות.

פוקו ממשיך משם לשורה ארוכה של מחקרים על רפואה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ובעיקר (בסוף חייו) בתולדות המיניות. פוקו היה הומו, והוא חי בעולם שהוא הוגדר כחולה. במערב עשו מפוקו ליברל, אבל בעצם הוא רצה דם אש ותמרות עשן. הוא היה תלמיד של דה-סאד וניטשה.

הערת אגב, דה סאד הוא לא סדיסט, הוא מספר סיפורים על אנשים שמענים אחרים ונופלים בגלל זה. האידאל של דה סאד הוא אדם אדיש לחלוטין לסבל של הזולת ולכן הוא משוחרר.

אחרי תולדות השגעון פוקו עוסק בשורה של מחקרים ומציע תיאור אלטרנטיבי של עליית המודרניות. בעיני פוקו, עליית המודרניות היא התמעטות ריבונות האדם על גורלו (בניגוד לתיאור לפיו עליית המודרניות היא עליית ריבונות האדם על גורלו). לדעת פוקו, השאלה היא איך ממשטרים אוכלוסיה, ולא הפשטות על ריבונות. למעשה, למלך לא היו אמצעים אפקטיביים למשטר, ומשטרו היה רופף. מכיוון שלא הייתה לו דרך לפקח באופן ממשי על האוכלוסיה, הוא עשה דרמטיזציה של הסמכות שלו. הספר לפקח ולהעניש –  dicipline and punish מתחיל בתיאור העונשים האלה. לכאורה, הריבונות עברה לעם אחרי המהפכה הצרפתית. בפועל, לדעת פוקו, הריבונות עברה למדע. מכאן ואילך מה שממשטר את החברה איננו המלך, אלא שורה של מדעים שיוצרים שיח שבתוכו אנחנו שבויים והוא מכתיב את התנהגותנו בכל המישורים. השיח הזה מבנה את העצמיות של כל אחד מאיתנו. כשפוקו חוקר את המוסר הוא בודק את יחס האדם לעצמו. הפוסט-מודרני עוסק בפירוק הסובייקט. האני הוא תוצר של שיח, עולם המושגים שלנו הוא זה שיוצר את העצמיות של כל אחד מאיתנו, ואין לנו עצמיות מחוץ למושגים בהם אנחנו תופסים את האני.

פוקו הוא הוגה מאד פסימי. אחת הטענות כלפיו היא שהוא לא מביא לשום פעילות, אלא רק לייאוש, כי כשקוראים אותו, למעשה אין מה לעשות כי כולנו שבויים בשיח שלנו. כל התנגדות היא בתוך השיח, ולכן אנחנו לעולם לא נעשה שום דבר.

קו הקוקיה (קן קיזי), שנכתב לפני תולדות השגעון, הוא סיפור על פושע שממיר את עונשו באשפוז כפוי. הוא מגלה שהמחלקה רוצה שקט, לדשדש בנורמליות הכפויה, היא מכבה את הצבעוניות של הטיפוסים הכביכול "חולים" באמצעות תרופות הרגעה. בסוף, כורתים לו אונה כדי להפוך אותו לזומבי כמו כל השאר. מי שניצל בסוף הוא האינדיאני, הוא מייצג את הרוח החופשית. הסיבה שהוא ניצל זה שהוא לא נלחם. הפושע נלחם ולכן הוא מפסיד וכורתים לו אונה. האינדיאני שותק, הוא משחק אותו חרש אילם, הוא לא משתתף בשיח ולכן הוא ניצל.

אצל פוקו אי אפשר "לשתוק" ולכן אי אפשר לעשות שום דבר. זאת קריאה ל"שיתוק" לא לפעילות. גם גרמשי מדבר על שיח כוזב, אבל אצלו יש אמת מחוץ לשיח. אבל אצל פוקו אין אמת מחוץ לשיח, למעשה אין בכלל אמת. מבחינה פילוסופית יש כאן עמדה רלטיביסטית: truth is an effect of power. אין אמת אובייקטיבית, יש רק נקודות מבט. מה שאנחנו מאמינים בו הוא מה שהשיח אומר לנו להאמין בו. לעולם אי אפשר לצאת מהשיח הזה.

מהפכת המדע עפ"י פוקו מסופרת בצורה אחרת. בסיפור שאנחנו מכירים, לכנסיה הייתה אמת X ולגלילאו הייתה אמת Y. לפי פוקו, בשיטת הכנסיה האמת הייתה מצויה בכתבי הקודש. מבחינתם הם לא הכריחו את גלילאו לשקר, האמת שלהם הייתה לפי כתבי הקודש. גלילאו חי בפוליטיקה אחרת של אמת. הפוליטיקה שלו, אומרת שהאמת נקבעת בתצפיות וניסויים. לכן הויכוח ביניהם הוא שיח חרשים. בעיני פוקו אין אמת אובייקטיבית, יש נק' מבט כזאת, ויש נק' מבט כזאת, ולא ניתן לדעת מה האמת. לפי האופן שבו נגדיר את השיח שלנו תימצא "האמת". כל כוח חושב שהשיח שלו "אמיתי".

הבעיות עם העמדה של פוקו הן רבות. מבחינה פילוסופית כל הכחשה של אמת היא סתירה פנימית. כי להגיד שאין אמת זה משפט שסותר את עצמו. הסתירה היא לוגית ולכן המשפט הוא לא אפשרי. התשובה של פוקו היא לא שהוא מנסה למצוא את האמת, אלא הוא כותב ספרים על איך לשנות את העולם.

תלמידי מישל פוקו יצאו עם תוכנית מחקר, שהיא "מי קובע ומה הצורך". השיטה הזאת עברה לכל תחומי המחקר במדעי הרוח. למשל, זה עבר לחקר הפמיניזם. מגדר זאת ההבניה החברתית של המיניות.

אדוארד סעיד העתיק את פוקו למזרחנות. הוא לא שואל "מה הוא המזרח", הוא שואל "מי קובע, ולאיזה צורך?". אם קוראים את הספר רואים רק שתי הערות על "מה הוא המזרח". תשובתו של סעיד היא שהמערב פיתח ידע שהוא במסווה של אובייקטיביות, שמטרתו שעבוד המזרח. באופן יותר ספציפי, המזרחנות היא שדה השיח שנועד לתת לגיטימציה לקולוניאליזם. הוא מציע שלל מקורות מכל הסוגים שמראה תפיסות שמתוות את האופן שבו המערב חושב על המזרח, ומדביק לו תכונות שאפשר בגינן לשלוט עליו. באמצעות זה המערב מגדיר את עצמו כניגוד של המזרח, רציונלי, בוגר, מתקדם, מדעי וכו', ולכן הוא צריך לנהל את ענייניהם של בני הקולוניות.

סעיד קורא לכל ההשקפות המערביות על המזרח "גזעניות". לדעת גדי, בזה הוא מטשטש משהו חשוב. התפיסה הקלאסית של הקולוניאליזם היא לא גזענית. צריך להבדיל לדעת גדי בין גזענות לקולוניאליזם. קיפלינג קרא לקולוניאליזם the white man's burden. הגישה הזאת היא פרוגרסיבית ולא גזענית. התפיסה הפרוגרסיבית רואה במערב הכי מתקדם, והוא צריך לקדם את בני הקולוניות עד שיגיעו אלינו.

פוסטמודרניזם – חלק 1

פוסטמודרניזם חלק 2

פוסטמודרניזם חלק 3

פוסט ציונות

ערכים בתרבות הישראלית

סיכומי קורסים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות