ערכים בתרבות הישראלית: מלחמת לבנון והאינתיפדה

מלחמת לבנון והאינתיפאדה

מלחמת לבנון והאינפתיפאדה גם הן נקודות ציון, לא רק בגלל שהן חוללו משהו אלא בגלל שתהליכים התגבשו סביב הארועים האלו.

מלחמת לבנון הייתה דרמטית, לא רק בגלל שהיא הייתה מלחמת "יש ברירה", אלא בגלל שזאת מלחמה שאין לגביה קונצנזוס. בארה"ב כשיש מלחמת "יש ברירה", מדובר בצבא מקצועי, ולכן הדיון הציבורי בד"כ חלש יותר (או שלוקח יותר זמן עד שהוא מתעורר). במלחמת ויאטנם היה כמעט גיוס כללי ולכן ניצת ויכוח. אבל בישראל, הצבא הוא צבא העם, וכמעט כולם משרתים בו. לכן, מרגע שאין קונצנזוס מאד מסובך לנהל מלחמה. לכן, היה צריך להתנגד לכל ביטוי של סרבנות. לדוגמא, גדי אלגזי היה מוכן ללכת לכלא להרבה זמן מתוך מקום של סרבנות. מקום שהצבא הוא צבא חובה אי אפשר להתייחס בסלחנות לסרבנות. לא ניתן לפרק את המנגנון של הריבונות של הצבא, ולכן אין מקום לויכוחים ולסלחנות מול סרבנות. יחד עם זאת, כשיש מלחמה שאין לגבי קונצנזוס, זה מערער את הריבונות של הצבא. הסרבנות סביב מלחמת לבנון לא הייתה רבה מבחינה כמותית, אבל זה עורר שיח ציבורי.

המלחמה התחילה ביוני 82' אחרי נסיון ההתנקשות בשגרירינו בלונדון. לבגין הייתה תמיכה נרחבת ליציאה למלחמה בתחילת הדרך. הרקע היה שהפתאח במהלך שנות ה-60 התבססו בירדן. כמו בכל מקום אחר, הפתאח הוא גורם מפרק ריבונות (היום לראשונה יש לפלסטינים ארגונים בוני ריבונות). מדינת טרור היא מדינה שאין לה גורם של ריבונות בכלל, וזה גורם מתסיס. בירדן, תחת אפו של המלך חוסיין התחילה תסיסה של הפלסטינים (שהם 60% מהאוכלוסיה בירדן). בירדן יש סכנה של התעוררות לאומית של הפלסטינית כנגד הלאומיות הירדנית של ההאשמים. למעשה התקיימה מדינה בתוך מדינה. בספטמבר השחור הנחיתו מטוסים חטופים בירדן ובכך הכניסו את ירדן למעגל הטרור. המלך חוסיין מתמרן בזהירות ובהצלחה בעולם הערבי. הוא פונה למצרים וסוריה ומוודא שהם לא יתערבו (ולא יתמכו בפלסטינים) ואחרי שהוא מקבל אישור, הוא יורה ברד של פגזים על מחנות הפליטים. ההנהגה של אש"ף מבינה את ה"רמז" ובורחת ללבנון.

בלבנון הם עושים את אותו הדבר ומקימים מדינה בתוך מדינה. בניגוד לירדן, שם יש מבנה שלטון יציב ומנהיג חזק, בלבנון יש שלטון מאד מעורער. הפרופורציות בפרלמנט נקבעות על בסיס עדתי, למרות שדמוגרפית יש שינוי בהשוואה לפרופורציות האלו. תחת השלטון הלא יציב הזה צומחת ה"פתאחלנד". ישראל מחליטה לחסל את הפתאח מפני שיורים על הגליל קטיושות. בגין ושרון חיפשו הזדמנות לפתור את הבעיה.

הקונצנזוס היה קיים בהתחלה כי רצו להתקדם 40 ק"מ (כדי להוציא את הקטיושות מהטווח). אבל, בפועל הפקודות של צה"ל לא היו כאלה. אבל בפקודות היה נראה שנוסעים לבירות. זאת אומרת מצד אחד אומרים שעוצרים אחרי 40 ק"מ, אבל בפועל רואים שמדובר בהתקדמות יותר גדולה, והדבר הזה מגיעה לציבור מהר מאד. לצה"ל היו שתי תוכניות:

א.      אורנים קטן – מתקדמים 40 ק"מ.

ב.      אורנים גדול – תוכנית גיאו-פוליטית לעשות ברית עם המרונים, לגרש את אש"ף ולהמליך את המרונים על לבנון בכוח כידוני צה"ל. זאת הייתה ראייה קצרת טווח, והיה ברור שהשיטה הזאת לא תצליח. גם המרונים הבינו שהם לא יכלו למכור את הלגיטימיות של השלטון שלהם על בסיס זה שצה"ל תומך בהם."המלכת" המרונים נכשלה, אבל אש"ף ברחו לטוניס. האמריקאים הוציאו בסוף את ערפאת לטוניס.

מרגע שהבינו שיש תוכנית גיאו-פוליטית בקנה מידה הזה ושמתערבים בפוליטיקה של לבנון, חצי מישראל שנאה את המלחמה הזאת (שגם לא נגמרה). הדברים הגיעו לנקודת רתיחה בסברא ושתילא, כשהברית של שרון והמרונים לא התערבה כדי להציל את הפלסטינים מפני טבח. הדבר הזה ניקז סביבו את כל המחלוקת הציבורית, והוליד את הפגנת ה"400 אלף". דבר חדש נוסף במלחמה הזאת הוא מקומה של התקשורת. עד אז לא היו במלחמות קודמות של ישראל כזאת חשיפה תקשורתית נרחבת.

ועדת כהאן הייתה יותר אמיצה מועדת אגרנט והיא גרמה להדחה של שר בטחון. זה העצים מאד את התחושה של שני מחנות בישראל. אם מהפך 77' היה החשיפה והביטוי של החלוקה של שני מחנות במערכת הפוליטית, לבנון מעצימה את הויכוח הזה. מלחמת לבנון עוררה את הזעם הציבורי גם כנגד מפלגת חירות. היה חשש של השמאל שבגין הוא פשיסט ואימפריאליסט, ומלחמת לבנון כביכול מוכיחה את החששות שלהם. הייתה פה עליית מדרגה רצינית בקיטוב שנולד כתוצאה מ-73' ו-77'. השינוי הזה הוליד התנכרות עמוקה של אליטה. לבנון הייתה בשביל הימין מה שמלחמת יום כיפור הייתה בשביל השמאל. מלחמת לבנון החלישה מאד את הלגיטימציה של הימין גם בשמאל וגם במרכז.

אחת הבעיות המרכזיות של ישראל היום היא לגיטימיות, והבעיה הזאת נוצרה סביב האינתיפאדה הראשונה של שנת 87'. 87' זה הרגע שהפלסטינים של הכוח של שינוי התדמית, ומהרגע הזה הויכוח הפוליטי מתעצם ונכנס לכל בית. השאלה של השטחים נהיית קונקרטית. ב-88' חוסיין חותך סופית את הקשרים עם הגדה, ובכך מונע כל סיכוי לכך שהשטחים יחזרו לירדן.

האינתפאדה נעשה במודל של המאבק של האלג'ירים בצרפתים. בכל שנות המלחמות של ישראל מול ארצות ערב ישראל הרגה 60,000 ערבים. הצרפתים בשנתיים של מרד הרגו 600,000 אלג'ירים. כל הרטוריקה הפלסטינית בנויה על אלג'יר. עד אותה תקופה הייתה אוכלוסיה מאד שקטה, ופתאום אוכלוסיה שלמה מתקוממת ומתנהגת כמו באלג'יר. בסה"כ מדובר בתחילת הדרך באמצעים סמי-אזרחיים (אבנים, בקבוקי תבערה וכו'). עד 87' ניהלו את הכיבוש יחסית מעט חיילים, ופתאום ב-87' צריך להעביר לשם חצי צה"ל. במאבק הזה, הפלסטינים נוחלים נצחון תקשורתי גדול. הדבר הזה הפך את התפיסה של המאבק במזרח התיכון בקרב ידידיה של ישראל, וגם בתוך ישראל. בעיני חצי מישראל הכיבוש הוא לא לגיטימי, ודיכוי ילדים זורקי אבנים על ידי חיילים, זה קונפליקט שלא ניתן לעמוד בו. הזעזוע בישראל היה קשה ביותר.

שוב מדובר בעליית מדרגה בויכוח הציבורי. בנקודה הזאת המרכז הפוליטי זז עד כדי כך שזה גרר את שמיר לועידת מדריד. במידה מסויימת, הסכמי אוסלו הפכו את התמונה חזרה כי רבין הוא החייל שפנה לשלום, והפלסטינים מפוצצים אוטובוסים בישראל. המשמעות של 87' לא רק הכניסה לבתים את הדיון בשטחים אלא גם הטה את הכף כנגד ישראל. בשעה של חוסר לגיטימיות מבחוץ צומח גם חוסר לגיטימציה מבפנים. מרגע הקמת המדינה היו זרמים בודדים של חוסר לגיטימיות. שנת 87' היא השנה שבה פוסט-ציונות מקבלת לגיטימציה באליטה הישראלית.

ערכים בתרבות הישראלית

סיכומי קורסים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות