מלחמת יום כיפור
מלחמת יום כיפור הייתה שוק לכל המגזרים של החברה הישראלית. זאת דוגמא מרתקת להבדל בין הממשות של מלחמה לבין ההדים הנפשיים של מלחמה. מלחמת יום כיפור נתפסת בעינינו ככשלון של ישראל, אבל אפשר לומר עליה שהיא ההישג הצבאי הגדול ביותר של ישראל. הנצחון של מלחמת ששת הימים התחיל בהתקפת פתע שלנו ומשם הושגו הישגים גדולים, אבל העדות המרשימה לכוח העמידה של צה"ל היא דווקא מלחמת יום כיפור. למרות הכשלון המודיעיני, והפלישה של שני צבאות מאומנים היטב בשתי חזיתות, נצחנו את המלחמה. יכולת העמידה של צה"ל במצב של הפתעה מוחלטת הייתה מדהימה.
ההפתעה המודיעינית במלחמת יום כיפור השאירה זעזעוז במערכת. חלק מיכולת העמידה של צה"ל בנויה בהערכה נכונה של הכוחות הפועלים בזירה. במקרה הזה, ישראל הייתה באופוריה אחרי מלחמת ששת הימים ולכן לא שערו שתהיה מדינה שתנסה לתקוף. האופוריה של 67' גרמה לאנשים לחשוב במונחים מיתולוגיים. היה נראה שהצדק הקוסמי סוף סוף יישב את החשבון ההיסטורי, והפיתוחי לחשוב על ההיסטוריה במונחים מיתוגלוגיים הוביל לאופוריה. כשחושבים במונחים מיתולוגיים, אז מזניחים את הפרטים של המציאות.
גדולתה של מפ"י הייתה שהיא הייתה ראלית. אורי צבי גרינברג נשא נאומים בכנסת הראשונה לפיה לישראל אין זכות קיום בלי ירושלים. דוד בן גוריון אמר לגרינברג "אצלנו במפ"י לא צריך דקלרציות". בן גוריון היה איש מאד פרגמטי, והוא לא נכנע לסיסמאות. בן גוריון מחליט ב-37' שחלוקה צריכה להיות היעד של התנועה הציונית. התנועה הציונית בראשותו של בן גוריון הבינה את החשיבות של החשיבה הפרגמטית, ומכאן כוחה של מפ"י, אבל ברגע שזנחו את החשיבה הפרגמטית ונכנעו לאופוריה קרתה מלחמת יום כיפור.
יש שני מקרים מפורסמים קלאסים של מחדל מודיעיני: מבצע ברברוסה (הפלישה הגרמנית לרוסיה) ומלחמת יום כיפור.
במבצע ברברוסה היה כשלון, כי הייתה תפיסה בריטית מוטעית שהגרמנים לא יפתחו עוד חזית. בגלל שהייתה קונספציה, כל הנתונים התפרשו ע"י המודיעין הבריטי בהתאם לקונספציה. למודיעין הבריטי היה מידע מובהק, ברור ומצטבר לגבי פלישה.
ישראל ביום הכיפורים הייתה מקרה דומה. הקונספציה בישראל הייתה שבגלל שהערבים נחלו מפלה במלחמת ששת הימים ב-67' לא יכול להיות שהם יעיזו לתקוף. לכן חשבו שהתנועה של הכוחות המצרים היא רק תרגיל. ידעו גם שהיועצים הסובייטים התפנו, שזה סימן מובהק להכנה למלחמה, ובכל זאת לא האמינו שתהיה מלחמה. היה קצין במח' מודיעין שהתנגד לכל ההערכות של המודיעין, והשתיקו אותו. ערב יום כיפור הוא התקשר לרה"מ הביתה ואמר לה עומדת להיות מלחמה בעוד 24 שעות. גולדה אמרה לו שזה לא יקרה, ואכן הייתה מלחמה.
התחושה של כמעט חורבן בישראל, זעזו את ישראל עד עומק נשמתה. עד אז, הייתה תחושה שהאנשים אצל ההגה יודעים מה הם עושים. ככל שהדברים נוגעים לבן גוריון, בעיני גדי, הוא באמת ידע מה הוא עושה. פתאום נהייתה תחושה שההנהגה לא יודעת מה לעשות. הצבא הציל את המדינה, אבל ההנהגה נכשלה. ועדת אגרנט הוקמה, והיא עצרה את האשמה אצל הרמטכ"ל ואצל ראש המודיעין. זה היה הנסיון למנוע את הסחף להנהגה. אבל הציבור לא האמין לממצאי הוועדה, וראה בהנהגה אשמה ובצבא כמי שהציל את המצב. ולכן, הממשלה נאלצה להתפטר, לא בגלל ממצאי הועדה, אלא בגלל הלחץ הציבורי.
עמוס עוז אמר, מה זאת תושייה? זאת חלטורה שהצליחה, וחלטורה היא תושייה שנכשלה. גם התחושה שאפשר לסמוך על התושייה של כל חייל נפגעה. הובן שצריך התארגנות רבה יותר, וצבא מודרני צריך להיות מאורגן. אייזנהאור אמר פעם "the navy is a master plan to be executed by idiots". תחת לחץ כבד ואש, לא צריך שכל אחד יאלתר. צריך שאנשים יבצעו סדרה מכנית של פעולות. בצבא הפרוסי המציאו את המושג של התרגולת (הם המציאו את התרגולת של טעינת רובה). החיילים כמו רובוטים התאמנו אלפי פעמים כדי לעשות את זה באופן אוטומטי. בצה"ל עד אז היה רעיון שכל חייל יהיה בעל השראה, והבינו שזה לה מתאים.
כוח שונרי – זאת דוגמא לכמה מסוכנת ה"תושייה". שונרי היה מפקד ביחידת חי"ר. כשהתחילה המלחמה הוא גייס את הצוות שלו באופן פרטיזני. נסעו במכוניות פרטיות ונכנסו לחווה הסינית (כי שם היה צריך עזרה) בפריסה סינית, וטבחו בהם.
מלחמת יום כיפור התנהלה במידה מסויימת כמו משחק. גנרלים כמו אריק שרון פשוט סרבו פקודה.
כוח צביקה – חלטורה שהצליחה. חזית רמת הגולן כמעט קרסה. חצי שעה לפני שצה"ל עמד להתקפל הסורים התקפלו. צביקה שכנע את הכוחות שמולו שעומד מולם כוח (למרות שכמעט כל הצוות שלו נמחק.
במלחמת יום כיפורים היה שיעור בממלכתיות. אי אפשר לנהל צבא ומדינה אם כל אחד מתנהג כמו גנרל. צבא טוב צריך לקבל מרות. בישראל, החלטורה הייתה חלק מהאופטימיות חסרת המעצורים. בן גוריון הבין שאי אפשר לנהל ככה מדינה. גולדה אמרה שלאמריקאים היה גנרל אחד (מק'אתור) ולה יש צבא שלם של גנרלים.
אחרי מלחמת יום כיפור אחז את ישראל פחד. תחושת ה"יהיה בסדר" נפגעה. הייתה תחושה שהכל אבוד, והייתה פגיעה בתחושה הקיומית. שלא בטוח שישראל תצא מכל צרה כמו שחשבו לפני זה.
דיין, סמל האופוריה ממלחמת ששת הימים רצה להשתמש בנשק אטומי. הוא דיבר על "חורבן בית שלישי", ובמידה מסויימת נסחף במיתולוגיה. דיין חשב על המלחמה במונחים של אפוקליפסה. אם ישראל הייתה המדינה השנייה בעולם שעשתה הפצצה גרעינית זה היה מביא לדעת גדי לסופה של ישראל.
שני אלמנטים חשובים לזכור:
א. תחושה קיומית שנפגעה – התחושה ש"יהיה בסדר" הזדעזעה.
ב. משבר באמון בהנהגה – ההקשר שבו ההנהגה נפגעה הוא שהחל משנות ה-30 מפא"י מנהלת את המפעל הציוני. בהתחלה המפעל הציוני נראה בדיוני. מפא"י ממשה את התוכנית בהצלחה מדהימה שאין לה תקדים בכל ההיסטוריה האנושית. עם כל הזעם והכעס עליה, מפא"י ניווטה את הספינה בהצלחה. הייתה תחושה שאפשר לסמוך על מפא"י, ומלחמת הכיפורים ערערה את התחושה הזאת ויצרה משבר מנהיגות.
