ערכים בתרבות הישראלית: מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים

כולם מסתכלים היום על מלחמת ששת הימים לפי האג'נדה הפוליטית היום, אבל אנחנו ננסה להסתכל על 67' מנקודת מבט מרוחקת. השיעור הוכן על בסיס ספר של אנת'וני סמית', שהוא ספר לימוד היסטוריה שנעשה בו שימוש באוניברסיטאות באנגליה. סמית' הוא הסטוריון דיפלומטי.

מלחמת ששת הימים שמשמעותה כל כך רבה קרתה בלי שאף אחד רצה בה, לא היהודים, לא הערבים ולא המערב. היחיד שהיה לו איזשהו אינטרס היו הסובייטים שבדיעבד ידוע שהם עזרו לחרחר מלחמה.

הסיפור מתחיל בסיום הקולוניאליזם הבריטי במצריים. ב-1955 הבריטים מפנים את שארית האדמיניסטרציה שלהם במצרים. הם מפנים את תעלת סואץ, שהוא צעד מרחיק לכת עבור בריטניה. ללא תעלת סואץ, צריך להקיף את כף התקווה הטובה כדי להגיע להודו. הבריטים לא רצו להשאיר את תעלת סואץ לערבים, ולכן הם מקימים חברת מניות ומעבירים את תעלת סואץ לשליטתה של החברה הזאת. עכשיו אין שליטה קולוניאלית ישירה, אלא שליטה כלכלית על תפעול התעלה.

העידן הוא תחילת המלחמה הקרה, והגושים הם לא לגמרי ברורים ב-55', יש איזורי מחלוקת (קוריאה, ויאטנם), וביניהם מדינות ערב, ולגבי המדינות האלה עדין לא ברור לאיזה גוש הם משתייכות. המאבק הזה נותן כוח למדינות האלו שהן לשון מאזניים. העולם הערבי מנסה לעשות שימוש בכוח הזה. כחלק מהנסיונות ליצוא נאמנויות, האמריקנים מציעים למצרים עזרה בבניית סכר אסואן. האמריקנים רוצים לקרב את מצרים לגוש המערבי ולהגיע לשלום ישראלי מצרי. ארה"ב מציעה למצרים לעשות את זה בתשלומים. הם לא יקבלו את הכסף בבת אחת. ככל שיתקדמו בבנייה יתנו יותר ויותר כסף.

נאצר לא רוצה לכבול את עצמו לארה"ב בצורה הזאת, כי אם הוא יתחיל לבנות את הסכר, ויעשה משהו בניגוד למדיניות אמריקנית, הוא לא יקבל את התשלום הבא עבור הסכר.

נאסר, כצעד מחאתי, מצהיר כי מצרים מכירה בסין, ובכך הוא מאותת לאמריקנים שהוא יכול בקלות להצטרף גם לגוש הסובייטי (האמריקנים לא הכירו בסין עד שנת 72' (ניקסון)). דאלאס מחליט להעניש את נאצר על הדבר הזה, ומכריז בנאום פומבי שארה"ב לא תסייע למצרים בבניית הסכר.

בתגובה, נאצר מגרש את הבריטים מאדמתו בכך שהוא מלאים את תעלת סואץ, ומשלם לבריטים "כאילו" הוא קונה מהם את חברת המניות. הוא מפצה אותם על מחיר החברה, אבל למעשה הוא מעביר את השליטה על תעלת סואץ לשליטה מצרית. המהלך הזה מטריד את האנגלים והצרפתים, שהן המעצמות שבאופן היסטורי שלטו על המזרח התיכון. ואז מתחילה "קונספירציה" שסמית' קורא לה "המהלך המסריח". ישראל תפלוש לסיני, האנגלים והצרפתים יכריזו שיש חשש לתעלת סואץ, שהיא נכס בינלאומי, ולכן הם יאלצו להתערב, שכל צד יסוג 10 ק"מ אחורה מהתעלה. הישראלים יסכימו כי זה ישפר את מצבה, והמצרים בעצם יאלצו לסגת 10 ק"מ לתוך מדינתם. היה ברור שמצרים תתנגד, ולכן תהיה הזדמנות למעצמות הקולוניאליות להתערב, כי הצדדים לא יכולים להסתדר ביניהם.

ישראל עושה את העסקה הזאת, ובתמורה היא מקבלת את הכור האטומי. התרגיל נכשל. ישראל פולשת ב-26.10 לתעלה, הצרפתים והאנגלים מתערבים ומבקשים נסיגה. נאצר מתנגד, ונוחת כוח של המעצמות הקולוניאליות ומשתלט על התעלה. למי שהסתכל מהצד היה ברור שנעשה פה תרגיל.

התרגיל נכשל בגלל חוסר תאום עם מעצמות המערב, ובראשן ארה"ב. הרגע הזה הוא קריטי עבור בריטניה וצרפת, כי הם מבינות שהם כבר לא שולטות. האמריקנים (אייזנהאור) מאד כעסו על הצעד הזה, כי הוא נעשה מבלי לתאם עם האמריקנים. זאת הפרה של המוסכמות של המלחמה הקרה, כי בעלי הברית של ארה"ב פולשים לשטח שנוי במחלוקת. זאת הכרזת מלחמה על הסובייטים, בניגוד למאזן שנשמר בין האמריקנים לסובייטים.

האמריקנים זועמים על ישראל והיה אמברגו נשק על ישראל. הסובייטים והאמריקנים עושים מהלך משותף נדיר, ומעבירים במועצת הבטחון החלטה שכל הצדדים נסוגים לקווים המקוריים.

דוד בן גוריון משיג תנאים שאפשרו את התבססותה של מדינת ישראל. ראשית, הוא משיג 10 שנים של שקט. פירוז של סיני. ישראל מכריזה שהיא תראה בסגירה של מיצרי טיראן כאילו הוכרזה עליה מלחמה. האיום הזה של ישראל עובד, ונמל אילת נפתח למסחר. בעשר השנים האלו, ישראל הופכת לפלא כלכלי. המדינה שילשה את אוכלוסייתה, ולמרות שאין לה משאבים לעמוד על רגליה, ולמרות שהדמוקרטיה שלה צעירה היא מצליחה לעשות בישראל נס כלכלי (לדעת גדי, למסורת היהודית יש היסטוריה דמוקרטית מאז ימי הביניים גם בעדות המזרח וגם בעדות המערב. היו ליהודים מנגנוני ניהול עצמי מאות שנים).

ישראל הייתה פלא כלכלי, בעיקר לאור העובדה כי היא הייתה בעיקר כלכלה מתוכננת. המדיניות של בן גוריון הייתה מדיניות של שוויון כלכלי דרמטי, כמעט סובייטי. בשנות ה-50 המוקדמות פרצה שביתה של רופאים, שעניינה היה פערי שכר. הם טענו שאין מספיק פערי שכר בין הרופאים לצוות המנהלתי של ביה"ח. הרופאים פרשו מההסתדרות והקימו איגוד עצמאי. בן גוריון, שבר את השביתה הזאת. בן גוריון אמר שהוא ידאג שמי שישאר בארגון לא יעבוד יותר במ"י. מפ"י שלטה בהסתדרות ושלטה במנגנון הממשלתי (קרי, בבתי החולים, קופ"ח כללית וכו'), והיא שברה את השביתה הזאת.

המאבק הזה היה כדי להבטיח שיהיה שוויון כלכלי בישראל.

בזמן שישראל התבססה ושיגשגה, המלחמה הקרה הלכה והתקשתה, הגושים הלכו והתקשו, ובעולם המערבי, הפוליטיקה של העידן הזה מאד סוערת. התופעה הדומיננטית בעשור הזה בעולם הערבי, היא הפן-ערביזם. ב-1964 נאצר מכנס את קהילת קהיר, ומנסה ליצור "לאום ערבי", שישאף ליחידה פוליטית משותפת. אחד הדברים שמפריעים לנאצר במהלך הזה הם הפלסטינים. ישראל, נתפסת כמאחז האחרון של קולוינאליזם מערבי על אדמה מערבית. כל מי שרוצה להראות כדואג למטרה הקדושה, "האינטרסים של הערבים", צריך לדאוג לאינטרסים של הפלסטינים (צריך לציין, שמאז הסכמי אוסלו התרומה של העולם הערבי לפלסטינים היא זניחה והינה מס שפתיים בלבד). נאצר אומר, תתאחד האומה הערבית, ולאחר מכן, יטפלו בשחרור פלסטין. לעומתו, הקיצונים, משטרי הבא'ת והפלסטינים רוצים להתאחד סביב מלחמה בישראל. מצד שני, יש את המתונים בנושא הישראלי-פלסטיני, שהם המשטרים ההאשמים, שלא מעוניינים לשחרר את פלסטין, כי הם לא רוצים לאומיות פלסטינית. למלך חוסיין יש 60% פלסטינים בשטחו, והוא לא רוצה ללבות את התודעה הלאומית הפלסטינית.

נאצר נוחת באמצע ומקים את אש"ף. לדעת גדי, זה הארגון "לאי-שחרור" פלסטין. נאצר, מייעד את אש"ף להיות איזושהי זרוע בתוך המבנה הלאומי של נאצר. מאחר ואש"ף נכשלים בועידת קהיר, הם מנסים לקדם אותה על הקרקע ע"י אימוץ הטרור. החוויה המכוננת של הפת"ח, וזה הנרטיב הפלסטיני, היא אלג'יר. אלג'יר שוחררה ב-62', אחרי שה-FLN ארגן טרור ואח"כ אינתיפאדה. הצרפתים הצליחו לדכא את ה-FLN ואז התחיל המרי האזרחי. הפלסטינים לומדים את הנסיון של אלג'יר. זאת בעיניהם הטקטיקה להילחם במערב. עד היום, בתעמולה הפלסטינית, קיים הקו של "ציונים תחזרו לאירופה", בדומה ל"צרפתים תחזרו לצרפת" במקרה של אלג'יר.

הפת"ח מצטרף לסורים, בנסיונות להטות את מקורות המים של ישראל בצפון. הפיגועים הראשונים של הפת"ח הם כאמור בגזרה הצפונית. באפריל 67', חילופי האש מתלקחים והסורים מצרפים אליהם את חיל האוויר. חיל האוויר הישראלי מפיל 6 מיגים סורים, ולאחר מכן המטוסים הישראלים עוברים לטוס נמוך מעל לדמשק כהפגנת כוח. הרטוריקה הישראלית מחממת את הגזרה.

הסובייטים מרגישים שיש פה הזדמנות לחולל מלחמה שבה ארצות ערב יזדקקו לנשק, והסובייטים יוכלו לחזק את אחיזתם בארצות ערב. הסובייטים מעבירים דיווח למצרים שישראל מחזקת כוחות בשיפולי רמת הגולן, כאילו ישראל מתכוננת למלחמה. הישראלים ידעו על הידיעה הזאת והזמינו את הסובייטים לשלוח שליחים ולראות שישראל לא מתכוננת למלחמה. הסובייטים לא נענים להזמנה, ונאצר בוחר להאמין לסובייטים, ומכניס כוחות לסיני. הסורים, העירקים והפלסטינים מעודדים את נאצר, מתגרים בו, ודוחפים אותו לסגור את מצרי טיראן. ב-21.5.67 נאצר סוגר את מיצרי טיראן. לוי אשכול, שהיה רה"מ מנסה לפתור את המשבר בנתיבים דיפלומטיים לפני שיוצאים למלחמה. האמריקנים, מסייעים בנסיונות הדיפלומטיים.

התחושה באותה תקופה הייתה תחושה שעומדים "לסגור" את המדינה. היה חשש אמיתי שאם תהיה מלחמה, צה"ל לא יהיה ערוך למלחמה הזאת, ואם המלחמה תידרדר זה יהיה סופה של מ"י. האמריקנים ולוי אשכול רוצים שבועיים לנסות לפתור את המשבר בנתיבים דיפלומטיים. התחושה של רוב הישראלים היא שהערבים רוצים מלחמה, ושאנחנו עשויים להיתפס לא מוכנים. לוי אשכול נכנע ללחץ, מגייס מילואים, מצרף את גח"ל והקיצוניים לממשלת האיחוד הלאומית וממנה את דיין לשר הבטחון.

בן גוריון, מזמין את רבין (הרמטכ"ל) להתייעצות. בן גוריון אומר לרבין שאנחנו לא ערוכים, ובתגובה רבין מתעלף…

האמריקנים עסוקים בעניינים אחרים (מלחמת ויאטנם), והמאמצים הדיפלומטיים נכשלים. השליח הישראלי, מאיר עמית, לא מצליח להיפגש עם ג'ונסון, ובמקום זה הוא נפגש עם רוברט מקנמרה, ומקבל אור ירוק ליציאה למלחמה.

ישראל יוצאת למלחמה ומשמידה את חילות האוויר של מדינות ערב על הקרקע. מועצת הבטחון מתכנסת ודורשת מישראל להפסיק את המלחמה תוך 6 ימים. בזמן הזה, ישראל שילשה את שיטחה. ישראל רצתה להשאיר את ירדן מחוץ למלחמה, אבל ירדן הצטרפה, כי היא הכפיפה את הצבא שלה לחזית הפן-ערביסטי.

מבחינת ישראל עצמה, יש תקופה של שכרון טוטאלי. תק' ההמתנה נראתה כאילו זה סוף הציונות. 20 שנה לפני כן הייתה השואה, ולפתע מגיע הנצחון הגדול הזה. מצד אחד נמצאת האימה העצומה, ולפתע מגיע ההיפוך הגמור, ואויבינו "נופלים לרגלינו". פתאום היהודי הוא לא רק "צודק וקורבן", הוא לפתע "צודק ומנצח". התחושה היא שסוף סוף יושב החשבון ההיסטורי והיהודים הם גם צודקים וגם מנצחים. האופוריה היא עצומה. נראה שזה הרגע הגדול של האחדות מעל לכל, ושכל שאיפות הציונות התגשמו.

על הרקע הזה פורצת המחלוקת סביב השטחים. ליבוביץ' אמר אז שהכיבוש יחסל את הדמוקרטיה הישראלית. לדעת גדי, זה לא קרה כי הדמוקרטיה הישראלית רק התחזקה. לדעת גדי, מי שהצליח לראות את הבעיה לפרטיה היה עמוס עוז שפרסם באוגוסט 67' בעיתון דבר, שבו הוא אומר שהציונות צריכה להגיע להחלטה אם המוקד שלה הוא שחרור אדמה, או עצמאותם הפוליטית של היהודים. לדעת עוז, נוצר קו פרשת מים, מכיוון שאם תופסים את הציונות כעצמאותם של היהודים, במשטר דמוקרטי, אז צריך לסגת מהשטחים האלו כי יש שם יותר מדי ערבים. אבל, אם הציונות היא קודם כל "שעבוד אדמות", אז הציונות תצטרך לשעבד אנשים ולוותר על הדמוקרטיה. למעשה, הוא חושב שישראל צריכה לבחור בין "יהודית, ללא שטחים ודמוקרטית", או "יהודית, עם שטחים ולא דמוקרטית".

עוז הבין שיהיה ויכוח בין שתי גישות לציונות, ושזה ייצור פיצול בקונצנזוס הציוני. אם מבינים שישראל היא חברת מהגרים, שהציונות היא האתוס המאחד שלה, הרי שעכשיו יש לנו חברה שאין לה אתוס מאחד כי הוא פוצל. הויכוח על עתידם של השטחים אינו ויכוח על מדיניות בלבד אלא הוא ויכוח על הזהות וההגדרה של הזהות הלאומית בישראל ועל משמעותה של הציונות.

ערכים בתרבות הישראלית

סיכומי קורסים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות