פילוסופיה של מדעי החברה -סיכום: דורקהיים

נושאים:

·            היחס בין השכל הישר ובין המדע – לדורקהיים יש עמדות חד-משמעיות בנושא. ננסה להבין. הנקודה הזאת קשורה ישירות לטענה של ברט (על ההזרה של תמונת העולם המדעית). לנו זה נראה אלמנטרי שהפיזיקאי לא ישאל אותנו לגבי האינטואיציות שלנו לגבי תנועה כדי לעשות מדע שש לכמניקה. באותה מידה, נראה לנו הגיוני שהאינטואיציות שלנו בנושא הן שגויות. אבל האינטואיציה הזאת (שהאינטואיציות שגויות – המחשבה שהמחשבה מקולקלת) לאו דווקא מתבטאת במדעי החברה (נראה לנו שיש לאינטואיציות שלנו עמדה חשובה במדעי האדם. למה?). דורקהיים רוצה להבדיל היטב בין האינטואיציות שלנו (“השכל הישר" – מה שנראה לנו הגיוני לחשוב) ובין מדע.

אנחנו חושבים שיש מושגים שלא ניתן לטעות בהם. אם אדם הולך לרופא ואומר שכואבת לו האוזן והרופא יגיד "לא נכון" – זה אידיוטי. להגיד שיש אשליה של כאב אוזניים זה מוזר (כי כאב זה מושג שיש לגביו "סמכות גוף ראשון" – רק אני יודע אם באמת כואב). דורקהיים חושב שלסמכות הזאת יש תקרה. היא לא תקפה לגבי מדעי האדם (“אתה חושב שאתה מאמין ב X אבל בעצם אתה לא" יגיד דורקהיים).

·            בין מהפכנות ושמרנות – הוא אומר בטקסט שוב ושוב שיש לו עמדה שמרנית. נבחן את הטענה הזאת על רקע השאלה הכללית יותר: מה זה בכלל חברה?

לדורקהיים יש הצעה לתשובה. ההצעה הזאת "מעניינת", והיא מובילה את דורקהיים לעמדה ההוליסטית שלו: חברה היא סוג של יש. היש הזה הוא:

·             לא פיזיקלי

·             ניתן לחקירה

·             חורג במהותו ממכלול הפרטים שמרכיבים אותו.

אלי הטקסט:

הטענה של דורקהיים (שנראית אלמנטרית) היא שלא יתכן מדע שלא יביא אותנו לתגלית (להסתכל על הדברים בדרך אחרת). זה נכון?

איינשטיין – אם תאוריה מדעית מגיעה למסקנה שלפיה החוקר עצמו מעצב את המציאות (קוונטים) אז המסקנה הזאת מערערת את ההנחות של המדע עצמו.

דורקהיים מבקש מאיתנו להתאבד על המתודה (ולא לברוח מהתוצאות שלה). אבל כנראה שיש דברים שנגיד עליהם שאם זאת המסקנה אז הבעיה היא במתודה ולא במציאות.

ברט חושב שהמתודה המדעית של מדעי הטבע היו שוללים את מושג הידיעה. כי ידיעה זאת תופעה שלא מתמקמת במדעי הטבע. יש שם השערות ואישושים ולעולם לא ודאות.

דורקהיים מתאר דינמיקה מסויימת. הדינמיקה היא בין כוח חזק (כמעט כוח טבע) שפועל עלינו בעיצוב התודעה (השכל הישר) וההתנגדות לכוח הזה (הרציונליזם המדעי). אנחנו נמשכים על ידי השכל הישר והשיטה המדעית אמורה להיאבק בזה.

מה זה אומר שהשכל הישר הוא כוח? איזה סוג של כוח זה?

השכל הישר, על פניו, נראה כמו עובדה חברתית. משהו חיצוני שנכפה עלינו. הוא בלתי נראה לנו אבל קיים. מייצר מציאות חברתית.

זה משהו שאפשר לחקור מבחוץ.

·                        תאוריה של מדענים – המדען הביקורתי שלא מקבל דברים כמובן מאליו, זר למושא החקירה. זאת טענה מקובלת בפולקלור המדעי (המדען הזה עומד מול ההמון החלש שנכנע לכוחות החזקים של אינטואיציה). בוז.

·                        נרצה לחשוב על דורקהיים – האם התיאור הזה יכול להיות מקובל כתיאור של מדע? הוא כנראה יותר דיבר על מתודה מאשר על אישיות. זה היה מוזר אם דורקהיים היה טוען שמדע הוא תופעה פסיכולוגית ולא חברתית. כי זה לב הטיעון.

אז מה המשמעות של היות המדע עובדה חברתית, בעל משמעות חברתית ולמעשה חברה (שהקהילה המדעית היא חברה בפני עצמה).

לגבי הפסקה השנייה:

לדורקהיים יש תאוריה על פשע. הוא טוען שפשע היא תופעה חברתית נורמלית: “הפשע הוא נורמלי רק בתנאי שהוא שנוא". דורקהיים טוען שחברה לא יכולה להתקיים כשהגבולות המוסריים שלה מופשטים בלבד. צריך דוגמאות של אנשים שחצו את הגבולות (ספציפיים). ההגדרה של הגבולות צריכה להיות מוחשית.

זה מתנגד לנו עם השכל הישר כי אנחנו חושבים שפשע זה רע שצריך למגר. דורקהיים אומר שהבנה מדעית של פשע תחייב אותנו לדחות את התפישה הזאת, אבל לא לזנוח את הסלידה שלנו מפשע. זאת לא לגיטימציה לפשע (כמו שבכל חברה יש פשע, בכל חברה יש גם ענישה). פשיעה + מערכת ענישה הם אוניברסליים לכל החברות (חלק מהגדרת המושג?).

“כדי שלא תהיה ענישה, צריך שלא תתקיים אחידות מוסרית, מה שאינו מתיישב עם קיומה של חברה" – משפט חשוב, מסתבר.

דורקהיים טוען שביסודה של כל חברה בריאה יש אלמנט של קונצנזוס מוסרי (לא! אני גם לא חושבת שזה מה שדורקהיים אומר – הוא מדבר על אחידות מוסרית, אבל לאו דווקא כמה שאנשים חושבים, אלא לחוקים שחלים על אנשים. אלה הם מגבלות ולאו דווקא מוסכמות).

·                        אולי האחידות הזאת היא מטא-מוסרית – כולם מסכימים שצריך מוסר?

·                        אולי האחידות היא של עקרונות בסיסיים – אסור לרצוח. איך תוכל חברה להתקיים בלי להסכים על עמדה בנושא הרצח?

חזרה למה שהמרצה חושב:

לדעתו, דורקהיים טוען שאמריקה בעצם מחולקת למלא חברות קטנות. והיא לא חברה גדולה. כי אין בה לכידות מוסרית.

השאלה היא האם יש מושא מחקרי שיקרא "חברה" שיוגדר לפי מערכת מוסרית.

קורדקהיים שואף להגדיר את החברה: חברה = אחידות מוסרית.

·                        אבל שוב – כאילו אחידות מלמטה. למה? בשביל מה יש חוק?

דורקהיים מגיב לאחד השמרנים (נקרא לו A) שתוקף קבוצה של אינטלקטואלים אינדיבידואליסטים ש"לא קשורים לרוח הצרפתית" (שזה קולקטיביזם לאומני, קתוליות וכו'. הקבוצה הזאת הגנה על דרייפוס).

התשובה של דורקהיים היא שהרוח הצרפתית משתנה (דת-קודש-מערכת מוסר). דורקהיים אומר שהדת של צרפת היום (סוף המאה ה19) התחילה במהפכה הצרפתית וחלחלה למוסדות. היא לא מופשטת. זו היא "דת האינדיבידואליזם". הדת האינדיבידואליסטית היא מה שמאפיין את הקולקטיב הצרפתי ויש לה קודשים (לדוגמא, זכויות אזרח ואדם). ואם זה קודש יש לציית לציווים שלה, גם על חשבון משבר חברתי בצרפת. הקודש הוא הדבק של החברה הצרפתית (כי הוא מה שמאפיין את המוסדות שלה – הוא האחידות המוסרית). דורקהיים מדבר על סוג של קודש דינמי (כי החברה עדיין מוגדרת לפי אחידות מוסרית אבל התוכן שלה השתנה: מקתוליות לזכויות אדם).

דורקהיים הוא אובייקטיביסט והוא מדבר על הקונצנזוס לא כעל סכימת דעות אישיות אלא כעל משהו שקיים שם ויש לו כוח כפייה.

האם חברה יכולה לפעול לעיתים באופן שמנוגד ל"קודש" שלה ובכך לערער על עצם קיומה? (כי זה תנאי)

·                        אם כן – תפקיד האינטלקטואל זה להצביע על החריגה הזאת. דורקהיים.

אבל אם מדובר על אחידות מוסרית ובכוח כפייה מוסרי אז יש להכיר בכך שיש הפרות.

אי אפשר לבדוק את כוח הכפייה לפי הסטיות ממנו, אלא עד כמה הן סטיות? עד כמה המוסר נמצא במוסדות החברתיים? וכו'.

המשך קיומה של חברה בעידן המודרני תלוי בהסתגלות של "הקודש" שלה לתנאים החדשים.

דורקהיים מציע בו זמנית טענה "שמאמינה בקודש" וכמדען, הוא בוחן מבחוץ ומבין את הפונקציה של "הקודש".

זה מסובך.

להבין את הפונקציה זה להבין את הזמניות שלה, את ההקשר ההיסטורי וכו'. להיות חלק בקודש זה הלך רוח אחר לגמרי. תודעת המאמין היא תודעה שרואה בקדוש דבר נצחי (קדוש תמיד. בכל זמן. בכל מקום.).

·                        במילים אחרות: דורקהיים אומר שהוא גם חבר בחברה (מאמין) וגם חוקר של החברה (פונקציונליסט).

דורקהיים שואף להבהיר למתנגדיו שהוא באמת פטריוט צרפתי. הוא מאמין בקודש שיוסד במהפכה הצרפתית (זה הקודש הצרפתי, וכל הקתולים השמרניים כמו A יכולים לשתוק כי הם בעצם אלו שהם “אנטי-צרפתים”: פעולים נגד הקודש החדש שלה).

דורקהיים יכול להגיד שהליברליזם מציע אחידות מוסרית ממשית (שהם מנסים להסתיר במלל פרוצדורלי). למה? כי אם זה לא היה קיים, אז לא הייתה חברה. לפי ההגדרה.

אז איך זה שונה מובר?

כי דורקהיים חושב שהוא מייצר מערך של הסברים בסגנון מדעי הטבע לכוח המוסרי. יש לו סמנים, אפשר לבחון ולכמת אותם. זה לא ניתוח פילוסופי של הפרשנות שלנו של המערך הנורמטיבי. הוא גם מדגיש את היחס המדינתי (שובר לא השקיע בזה זמן: המדינה עצמה היא פחות פונקציה חברתית, אלא יותר מסגרת).

העניין העיקרי בהבחנה ביניהם היא שובר לא דורש שהכוחות הנורמטיביים יהיו ניתנים לבחינה אמפירית.

שמרנות VS מהפכנות:

דורקהיים אומר שהמתודה שלו היא שמרנית במהותה. אבל יש כאן רטוריקה שלמה של מאבק במסורת וב"שכל הישר" ופתאום שאיפה לשמרנות.

איך זה מתיישב יחד?

השמרנות מתבטאת בכך שמתודה מתייחסת לדברים כנתונים (למרות שהם גמישים – מופרים לעיתים. זה לא כוח פיזיקלי שלא יכול להיות מופר. זה כוח חברתי ויש יוצאי דופן).

זה משתלב במתודה האורגניסטית-הוליסטית שלו (זאת שאומרת שאי אפשר להפוך את כל הפונקציות של אורגניזם. יש עובדות שאי אפשר לשנות).

אבל למה זה שמרנות?

כי יש דברים שנקבעים חיצונית (שזה המצב הקיים).

  1. 1.                        האם השמרנות של דורקהיים מתייחסת למנגנוני השינוי: אי אפשר לשנות את מנגנוני השינוי עצמם? אולי. אולי השינוי עצמו מתרחש בצורה קבועה (יש לזה חוקים. אי אפשר לשנות את זה. אנחנו לא כותבים את זה. כמו חוק טבע).

מי שאומרים שהם עושים שינויים:

או שעושים מלל ריק

או שהורסים ולא בונים

כי השינוי פועל בדרך קבועה. אולי זה מה שנאמר. לא בטוח. לא ברור.כנראה שלא.

כנראה שהשמרנות היא יותר לגבי הכוח שניתן למצב הקיים ולא הטענה שהוא רצוי.

שוב: זה שמרני כי זה אומר שמה שי שחייב להיות. זה הכרח חיצוני. זה כפוי.

אבל זה לא שמרני כי זה לא מתחייב לטענה שזה טוב.

דוגמא – בניית ערים. המון אנשים שעוסקים בבניית ערים מדברים על איך ערים זה יצור אורגני. איך אי אפשר לבנות ערים לפי הגיון רציונלי (כי זה פשוט לא עובד). אפשר לדבר על התחדשות עירונית וכו' אבל בלי ההבנה שיש כאן עובדה חיצונית שיש לה הגיון מסורתי זה פשוט לא יעבוד.

נדרשת כאן הכרה במשמעות התפישה הוליסטית. מי שחושב שחברה היא מקבץ של יחידים בלי שיש לזה משהו מעבר, יכול לשנות כרצונו גם ערים. אבל מי שמבין שיש משהו מכלולי, חייב להבין שמנגנון השינוי הוא אחר (לא לגו. לא צירופים). זאת עמדה שמרנית (אבל לא במובן שמרוצה מהמצב הקיים, אלא רק במובן שרואה את המצב הקיים ואת הכוח שיש לו. את ההכרח שבו. את הכוח החיצוני).

לגבי האחידות המוסרית (שלא הסכמנו לגביה קודם):

·            האחידות החברתית כפויה מבחוץ על פרטי החברה, אבל לא כמו שחלקיקים פיזיקליים כפופים לחוקי הטבע (כי חוקי הטבע הספציפיים הם הכרחיים בעוד לחברות שונות יש אחידות מוסרית אחרת? אולי). דורקהיים מוותר על הריאליזם ונשאר נטורליסט. הוא אורמ שהאופן שבו חברה מפעילה כוח זה על ידי יצירת הסכמה. בשוליים יש את הכוח הפיזי (גיאוגרפיה). אבל התופעה החברתית היא הבנת הכוח (מסוג חדש). יש כאן דואליזם (פיזיקה-אתיקה) ומצד אחר אחדות מתודולוגית (עובדה חיצונית שאיננה תלויה בחוקר, יש לה סמננים שניתנים לבחינה אמפירית וכו'). אבל נושא המחקר הוא תודעות וייצוגים של דברים. זה מאפיין חברות (כשאנשים נולדים לחברה הם נולדים למערך ייצוגים. הם לא מעצבים אותם). החברה מעצבת את הפרטים ולא ההפך.

·            דורקהיים אומר שמערכת מוסרית היא בהכרח מערכת מרסנת. זה אומר שבדומה לתאוריות של "מצב הטבע", האדם לעצמו (בלי חברה) ינסה לממש את רצונותיו בלי מגבלה. להיות בחברה זה להיות כפוף למערכת מרסנת מסויימת. המערכת הזאת היא האחידות המוסרית (ממוטט).

 

·                        לגבי החברה המדעית – מה המשמעות של להיות חבר בקהילה הזאת? דורקהיים יגיד שיש להם מגבלות משותפות (שנקבעו במדעי הטבע). לדוגמא, המאבק "בשכל הישר". המתודה המדעית היא הנחייה נורמטיבית. מה שמאפשר את קיומה של החברה היא הלכידות המוסרית ביחס לזה. יש לטענה הזאת כוח: בויכוחים מדעיים לפעמים מתווכחים לא על התוכן אלא השאלה המתודולוגית. “האם נכון או לא נכון מדע מגוייס"? “האם מדע אמור לתאר מציאות או לשנות מציאות?” וכו'.

על זה יגיד דורקהיים (בעמדתו השמרנית) שמי שחושב שקהילה מדעית תוכל לחיות כקהילה בלי הלכידות הזאת – טועה. מה שיקרה לקהילה מדעית שחיה במחלוקת מתודית זה כליון. דורקהיים אומר שהלכידות היא המצב הפשוט והקונפליקט המסובך (לא אלמנטרי – יש על זה ויכוח רב).

אמיל דורקהיים – התאבדות כתופעה חברתית

פילוסופיה של מדעי החברה- סיכום

סיכומי קורסים אקדמאיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות