החל מחורבן בית-ראשון ועד לשיבת ציון הייתה ירושלים בעיקר תל-החורבות שנותרה לאחר שנכבשה בידי נבוכדנאצר ולפיכך בעת חידוש הבית היה צורך לבנותה, פיזית וכלכלית, כמעט מחדש.
בתקופת השלטון הפרסי הייתה ירושלים ככל הנראה מצומצמת בשטחה והחומות ששוקמו כללו רק את עיר דוד והר הבית ללא הגבעה הדרומית-מערבית וחלקים אחרים. מפעלי הבנייה העיקריים בתקופת שיבת ציון היו בניית בית המקדש והחומות וסביר להניח שמפעלים אלו סיפקו תעסוקה והיו מנוע כלכלי ראשוני של העיר. ככלל היה מצבה הכלכלי של ירושלים קשה ומקורות ההכנסה שלה היו מועטים (זו גם הסיבה שרבים מהשבים מפרס לא מיהרו לשבת בה), ניתן לשער כי התמיכה העיקרית בכלכלת העיר הגיעה מיהודים שנותרו בפרס וכן מהשלטון הפרסי שתמכו במפעלי הבנייה.
גם בתקופה ההלניסטית המשיכה ככל הנראה העיר להיוותר בגבולות מצומצמים יחסית. בתקופה זו עסק חלק ניכר מתושבי ירושלים במשלחי יד הקשורים בבית המקדש, בין אם כוהנים רבים שניהלו את הפולחן ובין אם בעלי מלאכה לאספקת צרכי בית המקדש. מאחר ופעילות המקדש אינה יצרנית כשלעצמה היה מקור מימונו והכסף שזרם לתוך כלכלת העיר במיסי בית המקדש ותרומות אליו כגון מעשרות, ביכורים וכו' יחד עם תמיכה מהשלטונות הזרים שהחזיקו בעיר. כמו כן התפתחו בעיר בעלי מלאכה שונים, צורפים, חרשים, קדרים וכו' וכן מגזר סוחר. גורם נוסף שהשפיע על כלכלת העיר היה המלחמות הסוריות והמעבר של ירושלים הלוך ושוב בין בתי תלמי וסלווקוס שפגעו בעיר ובמקורות ההכנסה שלה. כאמור, בתקופה זו לא התרחבה העיר ולא נעשו בה מפעלי בנייה משמעותיים זולת אולי מצודת החקרא שבנה אנטיוכוס אפיפאנס.
בימי החשמונאים הורחבה העיר והגבעה המערבית (העיר העליונה) יושבה והוקפה בחומה מאסיבית. מפעלי הבנייה של החשמונאים כוללים ככל הנראה גם שיפורים שנערכו בבית-המקדש וכן את הארמון ומצודות בדרכים המובילות לעיר, בשלהי התקופה נוספו לעיר גם גימנסיון ואפיביון בהשראה יוונית. לפעילות בית-המקדש כמוקד כלכלי בעיר התווספה בתקופת החשמונאים גם פעילות מנהלית של השלטון העצמאי שסייעה לכלכלת העיר והעצמאות שהושגה תרמה להעלאת קרנה של י-ם בקרב העם ביהודה ובתפוצות וגררה גידול בעלייה לרגל ובכספים שזרמו לבירה. מעדויות ארכיאולוגיות עולה כי בעיר נמצאה בתקופה זו שכבת אצולה עשירה (כפי שניכר באחוזות קבר).
בתקופה הרומית ידעה ירושלים תנופת בנייה משמעותית והיא הרחיבה את שטחה ושמה יצא כעיר מפוארת. פעילותו של הורדוס הביאה להרחבת החומות ואף לגלישת הבנייה אל מחוץ לתחומן, החומות כללו מספר גדול מאוד של מגדלים ומצודות כמו מגדל פספינוס ומצודת אנטוניה. בעיר הוקמו כמה ארמונות כאשר הבולט שבהם הוא ארמון הורדוס המפואר. כמו כן נבנו מבני ציבור שונים כגון תיאטרון, אמפיתיאטרון, היפודרום, רחבת הכסיסטוס ובית המועצה הבולטריון. ככל הנראה נבנו בעיר גם בתי כנסת רבים והעיר העליונה נעשתה צפופה בבתים מהודרים למדי, הנקרופוליס התמלאה אחוזות קבר מרשימות. גולת הכותרת הארכיטקטונית של תקופה זו היא בית המקדש שהפך מבנה ענק, מפואר ומורכב.
גם הפעילות הכלכלית בירושלים בתקופה הרומית זכתה לעדנה בשל מעמדה של ירושלים כמרכז דתי ושלטוני. מפעלי הבנייה סיפקו שפע של תעסוקה וקידמו את פיתוחן של תעשיות מענף הבניין והמלאכה וכן של תעשיית האבן. כמו כן התפתחו בי-ם מגזרי טקסטיל, מזון, סחר ויבוא. המקדש, בית המלכות העשיר ושכבות האצולה סיפקו גם ביקוש למותרות כגון בשמים ותכשיטים ותרמו לקידום בעלי מלאכה כאלו בעיר. בית המקדש היווה מוקד חשוב של פעילות כלכלית והוא סיפק תעסוקה הן לכוהנים והן לבעלי מלאכה ובנאים. בית המקדש היווה גם גורם הכנסה של העיר דרך מס מחצית השקל שהעלה לו כל גבר ומנהג העלייה לרגל שהביא לעיר המוני אנשים שיצרו ביקוש למוצרים שונים. יוקרתה ומעמדה של ירושלים כבירה דתית ופוליטית הביא לכך שאצולת העם ועשיריו ישבו כולם בבירה.
לסיכום, מההרס שמצאו השבים מפרס כאשר הגיעו אליה הלכה ירושלים והתפתחה, פיזית וכלכלית, כאשר המנוע העיקרי של פיתוחה הוא מעמדה בקרב העם כמרכז הדת וההנהגה, מעמד שבלעדיו ייתכן ומיקומה הטופוגרפי היה מקשה מאוד קיומה. לאורך כל התקופות הנדונות לא התבססה י-ם על התעשייה המקומית בלבד אלא גם ובעיקר על כספים וסחורות שזרמו אליה דרך בית-המקדש שיכולות המימון שלו היוו מוקד לפעילות כלכלית מקומית. ראוי לציין בהקשר זה כי ברגע שזכתה העיר בעצמאות לאחר מרד החשמונאים וקם בה שלטון אוטונומי חלה ההאצה בבינוי ובכלכלה שנבעה מרצונו ויכולתו של השלטון לדאוג לכך. עם זאת נראה כי התפתחותה הגדולה ביותר של העיר התרחשה תחת השלטון הרומי ובתקופת שלטונו של הורדוס המלך הבנאי.
ראה: ירושלים לדורותיה
