תורת הספרות והתרבות: ביקורת ספרות מרקסיסטית

ביקורת מרקסיסטית

היפוך המגמה הפנים-ספרותית של הפורמליזם והביקורת החדשה בכך שהציבו את הספרות בהקשר התרבות הכללית (ה311).

הקונפליקט העיקרי היא מידת הישירות שבה מבטאת הספרות את המציאות (ה313)

מרקסיזם: פילוסופיה מטריאליסטית שעוסקת בקונקרטי ללא "המעבר" (ב194). המרקסיזם מנסה לשנות את העולם ולא רק להבין אותו.

ההיסטוריה מונעת על ידי מאבקי כוחות בין מעמדות שונים המתחרים על יתרונות כלכליים, חברתיים ופוליטיים. הקפיטליזם הוא ניצולו של מעמד אחד בידי מעמד אחר מה שמוביל לניכור בו הפועל מוכר את קישוריו ומבצע עבודה שטיבה ותכליתה אינה בהישג ידו. העובדים אינם מוכרים את תוצרתם אלא את כוח העבודה שלהם ולפיכך עוברים "ראיפיקציה" – "חפצון", והופכים מסובייקט לאובייקט (ב195).

בסיס: אמצעים חומריים של ייצור, הפצה וחליפין.

בניין על: התרבות, האמונות, הדת וכו'.

בניין העל מותנה בבסיס מכאן דטרמיניזם כלכלי. (ב196)

הסופר אצל המרקסיזם הוא תמיד בן המעמד שלו ומעוצב מתוקף מעמד זה, לפיכך כתיבתו מושפעת לא רק בתוכנה אלא אף בצורתה (כמו ריאליזם שמאשר את המוסכמות הקיימות) (ב197)

לנין: הספרות צריכה להיות מכשיר בשירות המפלגה. נכפה ה"ריאליזם הסוציאליסטי" (ב198).

שני זרמים מרכזיים:

אנגלס: הספרות צריכה להיות חופשית.

לנין: הספרות צריכה להיות מגוייסת. (ב199)

לוקאץ'

הספרות אמורה לשקף את המציאות – לא ביחס של אחד-לאחד אלא בצורה הנכונה שהספרות מעניקה למציאות. הספרות צריכה להעניק תבנית נכונה למציאות, כזו המשקפת את הדיאלקטיקה ככוח מניע (ה315-316). דווקא הריאליזם הוא החתרני בעוד שהמודרניזם מאשר את הסדר הקיים (ה317)

אדורנו

חולק על לוקאץ' שתבע מהספרות "לשקף את המציאות" וטוען כי המודרניזם מתאים יותר מהריאליזם בכדי לחשוף את הבקיעים שבתפיסת העולם הקיימת (ה318). מעדיף ביקורת עקיפה על דרך השלילה מאשר ביקורת ישירה שיכולה להיות מנוטרלת בנקל. מדגיש את המרחק שבין האמנות למציאות ואומר שרק ממרחק זה אפשר להעביר ביקורת – ניצול החוקיות והצורות המיוחדים לאמנות (ה319).

בין אדורנו ולוקאץ':(ה319-230)

שיקוף ישיר: שיקוף המציאות בהתאם להשקפה המרקסיסטית (לוקאץ') מול ביקורת עקיפה החושפת את הסתירות שבחברה הקפיטליסטית (אדורנו).

ריאליזם מול מודרניזם: רק ריאליזם יכול לשקף את המציאות ולבקר אותה (לוקאץ') לעומת העדפת המודרניזם  ככלי המתייחס למציאות בעקיפין (אדורנו).

האם היצירה מכילה ידע:הן לוקאץ' והן אדורנו מאמינים כי היצירה מכילה ידע על המציאות, בין אם דרך שיקוף או שלילה. אסכולות חדשות יותר גורסות כי הידיעה מופקת רק בעקיפין ואינה כלולה ביצירה.

העקרונות האסתטיים-צורניים: שניהם מייחסים חשיבות לצורה. לוקאץ' רואה בה ביטוי של המציאות האובייקטיבית ואילו אדורנו רואה בה כלי להעברת ביקורת על דרך השלילה.

המבקר המרקסיסטי יטען תמיד כי הטקסט מכיל משמעויות המתייחסות לסדר החברתי, בין אם על דרך החיוב או השלילה.

אלתוסר

לא כל כך פשוט ופשטני.

התניית יתר: אפקט הנובע ממגוון סיבות ולא מקשר של אחד-לאחר בין בניין העל והבסיס.

אוטונומיה יחסית של הספרות. (ב202).

"אידיאולוגיה הינה מערכת (שיש לה הגיון פנימי וחוקיות משלה) של ייצוגים (דימויים, מיתוסים, רעיונות או מושגים, בהתאם למקרה שבו מדובר) שיש לה קיום ותפקיד היסטורי בלב ליבה של חברה נתונה"

המדינה מפעילה שני סוגי כוחות

מנגנונים דכאניים – משטרה, בתי משפט וכו'

מנגנונים אידאולוגיים – בתי ספר, תקשורת, אמנות וכו' – מערכת שמטפחת את האמונה באידיאולוגיה וגורמת לאזרח להרגיש שבחר מרצון את מה שנכפה עליו (ב203)

אשליית הבחירה נקראת אצל אלתוסר אינטרפלציה – הפרט רוכש דימוי של סובייקט בוחר אך הדימוי הזה הוא נתון מראש ומובנה  (ב204).

אין זיהוי או סתירה מוחלטים בין אידאולוגיה וספרות, ספרות היא הן מנגנון אידאולוגי (אינטרפלציה) והן כלי לחשיפת האידאולוגיה. (ה331)

מאשרה

הטקסט הוא לא-קוהרנטי ומכיל סתירות פנימיות ולא שלם.

האידאולוגיה והכלים הספרותיים (תבניות ולשון) הם חומר גלם ממנה מייצר הסופר מוצר. בהתליך הייצור הזה האידאולוגיה כביכול מתגבשת אך דווקא אז מתגלים בה הסדקים והיא חושפת את חולשותיה.(ה332) זו לא דקונסטרוקציה מכיוון שהידע המרקסיסטי מאפשר לנתח את היצירה ולחשוף את האידיאולוגיה המסולפת. אך עם זאת יש קירבה לפוסט-סטרוק' בשל התפיסה שכל טקסט מכיל סתירות וחוסר יציבות וחושף הן הנורמטיביות והן את החתרנות שבו (ה333).

שיקוף ישיר: לעומת לוקאץ' הישיר ואדורנו העקיף, מאשרה מוצא יחס בין היצירה והמציאות לפי הטרנספורמציה.

ריאליזם מול מודרניזם: מאשרה אינו מבחין בניהם.

האם היצירה מכילה ידע: הידע הוא חיצוני ליצירה ומובא עם המבקר.

העקרונות האסתטיים-צורניים: הצורה הספרותית משתלבת עם האידיאולוגיה בכדי לייצר תוצר שונה לגמרי.

מה עושים המרקסיסטים

1. מבחינים בין ה"גלוי" ל"סמוי" ביצירה (כמו הפסיכואנליזה) וקושרים את הסמוי לתמות מרקסיסטיות.
2. קושרים את הסופר למעמדו החברתי.
3. קושרים ז'אנרים להקשר ההיסטורי-חברתי שלהם.
4. קישור היצירה להנחות יסוד של החברה ה"צורכת" – מטריאליזם תרבותי.
5. קושרים בין צורות ספרותיות לפוליטיקה. (ב297)

תורת הספרות והתרבות – סיכום