גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני – סיכום: המשפט\קפקא

המשפט

הקורא ויוזף ק' נמצאים בעמדה שווה מבחינת יכולתם להבין את המתרחש ובעבור שניהם כל הסיטואציה מעורפלת (11)

ציפיות והפרתן

משל במובן המסורתי נועד להציג לאדם דבר מה בכדי שזה יכיר בעקרון מסוים ויחיל אותו על חייו (13-14). אך המשל של הכומר לק' סתום ואינו משלים מעגל בו מובן הנמשל וק' אינו יכול להבין במה הבנתו את בית הדין ואת המשל הייתה שגויה (14).

בניתוחם את המשל צודקים גם ק' וגם הכומר, כל אחד לפי היגיון אחר (15).

במשל אין טוב ורע מובחנים, השומר יכול להצטייר כחיובי או כשלילי ואין הכרעה ברורה או עקרון שניתן להפיק מהמשל – דבר והיפוכו קיימים זה לצד זה. הכומר מוסיף טיעון כי גם אם השומר אינו אמין מסיבה כלשהי הרי הוא חלק מהחוק ולפיכך דבריו הם דברי החוק ואין לערער עליהם ולכן לא ייתכן שהשומר הוטעה. (16). בסיכומו של הדיון מגיעה המסקנה כי אין לקבל הכל כאמת, אלא כ"הכרח בל-יגונה" (עמ' 212). האמת מתרוקנת מתוכן וכבר אין לה כל חשיבות וק' אינו מפיק כל לקח מהמשל (17)

משל ללא נמשל

במקום משל רגיל עם מסקנה ברורה הרי המשל של קפקא מעורפל וניתן לפרשנויות סותרות וכך לא ניתן להפיק מהמשל כל לקח קונקרטי.

חוסר האונים של ק' זהה לזה של הקורא שאינו מצליח להבהיר משהו שעל פניו נראה פשוט (18).

נקודת התצפית

נקודת התצפית בספר היא של ק', למרות הדיווח האוביקטיבי כביכול בגוף שלישי. הקורא יכול להבין רק את מה שק' בעצמו מבין ואין כל התערבות של המספר (18-19- תשובות לשאלות). אך משפט הפתיחה סותר את נקודת התצפית הזו בכך שמביא מידע או השערה שעדיין אינם נחלתו של ק', אך זוהי השערה בלבד שאינה מפותחת בהמשך ואינה מבוססת (19). בספר קיים לעיתים קול אובייקטיבי המוסר מידע שאין באפשרותו של ק' לדעת ובכך תורם לטשטוש נקודת התצפית – הקורא צמוד כל הזמן לתודעתו של ק' והעלילה חורגת רק לעיתים רחוקות וזניחות ממנה, מה שתורם לאי-הבהירות והסתירות שברומן (20).

ציפיות לגבי מבנה העלילה

פתיחת הסיפור, ההצהרה כי מישהו ודאי העליל על ק' שנעצר על לא עוול בכפו, יוצרת שתי ציפיות: אחת לגבי העבר – מי העליל על ק' ומדוע, השנייה לגבי העתיד –  ברור הטעות שהובילה למעצר. אך הסיפור אינו חוזר כלל אל העבר, אינו מנסה לשחזר את מעשיו ואינו מנסה לגלות מי העליל עליו. גם במישור העתיד הציפיות נכזבות שכן אין כל התפתחות לקראת פתרון המשפט.(21).

ציפיות לעולם הגיוני

תגובותיו של ק' בפתיחת הספר הן הגיוניות ומניחות את קיומו של עולם הגיוני ומסודר (22). אך עם זאת ישנם בפתיחה פרטים לא מוסברים רבים שמערערים על מראית העין של ההיגיון: השומרים התמוהים, הצופים מהחלון, החקירה בחדרה של העלמה בריסטנר והעובדה שלק' מותר ללכת לבנק – עציר שאינו עציר.(24).

הזמן

הפתיחה יוצרת ציפייה למבנה זמן מסודר של סיבה ותוצאה ועל שרשרת אירועים הגיונית (24). ואכן קפקא משתמש בציוני זמן רבים ועקביים בכדי למקם את העלילה על ציר זמנים כרונולוגי והגיוני (25-26). אך סצינת השומרים המולקים במחסן חוזרת על עצמה יום אחר יום כאילו לא השתנה דבר ומימד הזמן מתערער – הזמן חולף אך השינוי אינו מתרחש. הזמן מתקדם אך העלילה אינה מתקדמת ובסיום הסיפור ק' אינו יודע יותר משידע ברגע בו נעצר והסיפור למעשה חוזר לנקודת ההתחלה (27). לאורך כל הסיפור ניתן למצוא יסודות הגיוניים-מציאותיים לצד יסודות בלתי-רציונליים מקבילים (28).

חלום?

הטשטוש של המציאות ברומן מוביל לתחושת חלום הזויה בה תודעתו אל ק' משליכה על המציאות ודברים בלתי מובנים מתקבלים מאליהם (30). הסיוט הקפקאי מועצב על ידי דמויות וסיטואציות הגיוניות ומקובלות אך העדר קשר קוהרנטי ולוגי בניהם יוצר אווירה הזויה (49-50).

ההומור בעולם הסיוט

בספר ניתן למצוא הומור גס (סלפסטיק) (32) וכן הומור גרוטסקי כמו תיאורו של הסוחר בלוק (33). בספר מספר סיטואציות דמויות תיאטרון (כמו הנאום בפני בית-המשפט) ואף ק' עצמו עומד כצופה בהצגת תיאטרון מול הסוחר בלוק. תיאורי התיאטרון יוצרים רושם של עולם של מריונטות, של עצמים דוממים, עולם מכני הנשלט בידי כוחות נעלמים ובו הדמויות פסיביות ללא שליטה על גורלן (35).

עיצוב הדמויות

דמויות המשנה בעלילה מופיעות ונעלמות כלעומת שבאו ואין כל קשר בניהן זולת ק' שהולך מאחת לשנייה (36). לדמויות אין ייחוד ואפיון ועיקר תכליתן היא למסור מידע באופן אחיד למדי – עולם מכני. הדמויות אינן מעוצבות בשום דרך, אפילו לא סטריאוטיפית (37). דמותו של הולד למשל, סותרת את עצמה ואינה מאפשרת אפיון כאשר מחד הוא מתעלל בק' ומאידך מתרפס בפניו. לא ניתן לשחזר שום מימד פסיכולוגי סביר אצל הולד, לא ניתן לצרף יחדיו את פרטי התנהגותו בצורה הגיונית ולא ניתן לשער את מניעיו ולמעשה הוא אינו שונה מדמיות אחרות שמספקות לק' מידע עקר, מקושרות לבית-הדין, מבטיחות לסייע ולא מקיימות (38)

יוזף ק'

ק' מוצג כאות ללא שמו המלא, לא ידוע דבר על עברו והקשריו, אין שום ייצוג של עולמו הפנימי שנותר חתום. הוא ממעט לגלות רגשות ומתגלה כפסיבי לגמרי אפילו בעת הוצאתו להורג ואין בדמותו שום מימד של התפתחות או הארה (40)

גיבור או אנטי-גיבור

ק' אינו תובע צדק וניהולו את ענייניו פסיבי למדי. הקורא מנוע מלאהוד אותו בשל העדר עולמו הפנימי ובשל הפסיביות שלו, נטייתו להתנכל לאחרים ופחדנות מסוימת ולכן אינו גיבור. אך הוא גם איננו אנטי-גיבור משום שאינו מתפתח ואינו זוכה לכל הארה (50). הדרך היחידה בה ניתן לאפיינו כאנטי גיבור היא להציבו כנגד ערכי החברהץ

מערכת המשפט

–          לא נגישה לנאשם ואף לא לפרקליטיו.

–          הסנגוריה אינה מותרת אלא נסבלת בלבד.

–          כתב הגנה עלול ללכת לאיבוד ובכל מקרה לא יקרא.

–          לא ניתן להשפיע על החלטת בית הדין ולשנותה אם הוא סבור שהנאשם אשם.

–          הישגים ניתן להשיג רק באמצעות קשרים אישיים שגם הם לא תמיד יעילים.

–          מדרג הערכאות אינסופי והגבוהות כלל אינן נגישות.

–          זיכוי הוא קשה ו"זיכוי ממשי" אינו מן האפשר למעשה.

–          אלת הצדק מצוירת כמעורבת עם אלת הניצחון אך דומה לאלת הציד. ק' מעיר כי תנועת הריצה שלה מונעת מהמאזניים להיות מאוזנים

–          השופטים במערכת יהירים. (42-44)

בית הדין נמצא באזורי עוני ומשרדיו חשוכים, מלוכלכים ומחניקים.

למול המערכת הזו ק' הוא מושא לאהדה כקורבנה של מערכת שרירותית ומושחתת וזו הפרמטר היחידי שיכול להחשיבו כאנטי-גיבור (45)

הוא זכאי?

ק' חש כי הוא משך אליו את בית המשפט בעצם אשמתו ולכך יש ספק במידת הזכאות שלו והוא איננו קורבן חף מפשע במלוא מובן המילה (45, 51).

מעמדו של ק' ביחס למערכת המשפט מעומעם ולמרות היותה שרירותית הוא איננו לגמרי קורבן ומוצג כמי שמשך אותה אליו (46)

עקרונות מרכזיים בארגון היצירה

עקרון הסתירות

לאורך כל הספר נמצאות סתירות רבות: השומרים אומרים לק' כי הוא עצור בעקבות חקירה מדוקדקת ומנומקת אך המפקח סותר אותם ואמור לק' שאינו יודע האם ובמה הוא מואשם ולמרות מעצרו אומר לו כי הוא יכול ללכת לבנק, ק' סולד מעזרתם של זרים אך מבקש אותה כל הזמן, ק' מתייחס בבוז לבית המשפט אך בבירור נלחץ ממנו (63-65). העלילה כולה מאופיינת באי-עקיבות ובסתירות (66).

ההבחנות המדומות

סיטואציית הנאום בבית-הדין כביכול מציגה שתי סיעות מובחנות – ימין ושמאל, אך במהרה מטשטשת ההבחנה ומתברר כי אין הבדל בניהן (66). לכך מצטרפים עוד פרטים בעלילה שכביכול נושאים משמעות אך למעשה אינם תורמים דבר כמו ההבחנה בין מאסר לחופש שאינה מתבטאת בכלום (67). הבחנות נוספות למעשה מגלות כי אין שום הבדל בניהם (כמו סוגי העו"ד שמציג הולד). כזו היא ההבחנה בין סוגי הזיכויים (ממשי, מדומה וסחבת) שלמעשה אינם גוזרים דרכי פעולה שונות (68-69). העו"ד והצייר כביכול ממלאים פונקציות שונות אך דרך פעולתם למען ק' היא למעשה זהה.

עקרון ההמרה

אפשרות של המרה בין דמויות על סמך אנלוגיות – ???? (70-76)

הריבוי הכוזב

הסתירה, ההבחנות המדומות ועקרון ההמרה יוצרים מראית עין של אלמנטים רבים בסיפור אך לאמיתו של דבר הם כולם זהים – ריבוי כוזב (76). ריבוי הפריטים אינו יוצר גיוון או חידוד אלא מוביל אל אותו מבוי סתום מטושטש (77).

עמוד 77-79

הפרשנות

העמימות והסתירות החוזרות בספר הופכות לתמה ולא מאפשרות כל פרשנות זולת העמימות עצמה – חוסר האפשרות להגיע למשמעות ברורה (90)

גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות