גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני- הזר- סיכום

הזר הוא לכאורה סיפור פשוט עם מאורע אחד בולט – הרצח.

עם זאת יש בו אווירה מוזרה המעוצבת דרך:

  • רצח חסר הסבר.
  • קשר לא ברור בין תחילת הספר (חיי יומיום) ובין המשכו (רצח ומשפט).
  • דמויות כמו סלמנו הזקן והאישה הרובוטית שלא ברור מה הקשר שלהן לעלילה.
  • שינוי קיצוני במרסו לקראת סוף הספר.

הפתיחה

פתיחה מוזרה. ציון מות האם אך ללא כל התייחסות רגשית למוות ותחת רק זו עיסוק רק בעניינים טכניים. (12-13\ 43)

המבנה הכללי של היצירה

הספר מתחלק לשני חלקים כמעט שווים כאשר בחלק א' פרק אחד יותר – מבליט את העיסוק ברצח (14). אך בעוד שבחלק א' עלילה מתקדמת, חלק ב' הוא סטטי במובן שחלקים רבים ממנו הם חזרה על מה שהוצג בחלק א' (מזווית אחרת). (15)

בחלק א' צייני הזמן תכופים וספציפיים ומדגישים את קצב המאורעות והזמן שחולף לעומת חלק ב' בו מיעוט ציוני זמן שהם גם מעורפלים וכלליים יותר ודבר זה מוסבר ע"י מרסו עצמו שמציין כי איבד תחושת זמן (15-18).

השימוש בזמן

התחביר

בפרק א' שימוש נרחב ב"אחר כך" שאינו מציין זמן ספציפי אלא רצף (16 פעם בפרק א', 3-4 פעמים בכל פרק אחר ו-0 פעמים באחרון) (19). לרוב משתמש מרסו ב"אחר כך" כדי לציין משהו זניח שאינו קשור בהכרח בקשר סיבתי למה שקדם לו ומרסו למעשה מציין את הדברים כפי שקרו למיטב זכרונו, בלי לקשר בניהם. מאורעות חשובים ובלתי חשובים עומדים כשווים על אותו רצף וללא סלקציה ולכן אין רצף הגיוני ומקשר בין הדברים (20).

מרסו מציין אירועים עובדתיים אך הוא אינו מקשר בניהם וכך עומד כל אחד מהם כמובחן ומבודד עם כרונולוגיה בלבד כעיקרון מארגן (ללא סיבתיות). (20-21).

גיבור ללא עבר

למרות שמדובר בגיבור בגוף ראשון- הרי שלא ידועה כמעט דבר אודות עברו והקשרו. העובדה כי גם אין לו עתיד לאחר הספר למעשה מצמצמת את קיומו רק להתרחשות המתוארת (22).

יחסו של מרסו לפרטים

תיאוריו של מרסו (עמ' 25-6, למשל) מוזרים – הוא אינו מספר את נסיבות מותה של אימו אך כן טורח לציין שגזר מודעה משעשעת ותייק אותה באלבום. הוא מתאר את הנעשה בפירוט אך במעמד של צופה שאינו מעורב אדיש (23). בתיאוריו הוא נותן דגש למראם של הבריות אך לא להן עצמן, התייחסות אופיינית שלו לאנשים. מרסו תופס את העולם באמצעות פרטים מוחשיים וללא מושגים מופשטים או רגשות. הוא למשל עוסק בברגים של הארון ולא באימו שבתוכו, הוא מעיר למנהל על מגבת הידיים שהיא פרט זניח לחלוטין (24).

דמויות המשנה ותפקידן

מרסו מוקף דמויות משולי החברה. דמויות סלמנו ורמון מציגות מערכות יחסים מגוחכות אולי (הכלב והאישה) אך בעלות עוצמות רגש הגוררות תגובות קיצוניות ובכך מודגשת קהות רגשותיו של מרסו (25).

טכנית ההזרה

נקודת תצפית

מסירת הדברים בגוף ראשון אינה משמשת בכדי ליצור הזדהות עם הגיבור אלא דווקא כדי להציג עולם מנוכר, חסר רגשות וקישורים סיבתיים אלא ציון פרטים בלבד ללא פרשנות. אין את האינטימיות האופיינית לגוף ראשון ואין מימד של עולם פנימי.

הזרה: מוליכה את הקורא לא להתייחס אל הדברים המוצגים לו באורח שגרתי ומקובל ומדגישה צדדים חדשים (26).

קאמי מציין פרטים ולא אנשים (נעליים, כובע וכו') ובכך ממיר אותם ממהות מופשטת לעצם מוחשי.

בעוד שטכניקת ההזרה משמשת לעיתים כאמצעי מקומי, הרי שאצל קאמי היא תימטית לכל הספר (29).

מרסו כמשקיף בלתי מעורב

מרסו הוא צופה, משקיף על החיים מבלי להיות מעורב בהם. אף שהתנהלות המשפט גורלית בעבורו מתאר אותה מרסו כעין "מחזה" ומשתמש באסוציאציות יומיומיות, בתיאור הלבוש והתפקידים (30). מרסו שם לב לצד הטקסי של המשפט אך במידה רבה זונח את מהותו. הוא אינו מתייחס לדברים כנוגעים אליו אלא כמתרחשים לפניו כאילו הוא עצמו משתתף בהצגה ומביט בה באותו זמן. מרסו מציג את המשפט כמתנהל בלעדיו וללא מעורבות רגשית שלו (31-32) הקובלנות שלו לגבי המשפט אינן נוגעות לעניין ערכי אלא הוא נוהג כמעט כמו מבקר תיאטרון ומלין על כך שלדמות הראשית אין די טקסט (32).

מוטיב האדישות

מרסו אדיש ובלתי-מעורב בכל המתרחש סביבו שנמדד רק במידת העניין שהדברים מעוררים בו. הוא חוזר וטוען כי "אין משמעות\חשיבות" לגבי דברים רבים כמו מות אימו (עמ' 24), חברותו עם רמון (עמ' 33), אהבתו למארי (עמ' 38, 44), העלאה בדרגה (עמ' 44), אהבתו לאימו (עמ' 63), ארבע היריות הנוספות (עמ' 66), אמונתו באלוהים (עמ' 108), חיי נצח (עמ' 110). על רקע אדישותו לגבי פרטים מרכזיים לחייו של כל אדם בולט עניינו דווקא בנושאים שוליים כמו המגבת בשירותים ויוצר דיספרופורציה (33).

האישה הרובוטית והעיתונאי

הופעתן של שתי הדמויות המוזרות שמושכות את עניינו של מרסו אינה משרתם שום תכלית מבנית בעלילה. מוזרותה של האישה מקבילה למוזרותו של מרסו ובכך נוצרת אנלוגיה בניהם (34). התנהגותם הזהה של הרובוטית והעיתונאי במשפט (נועצים עיניים במרסו, לא משתמשים במניפות) יוצרת גם בניהם אנלוגיה ובכך הן למעשה ממשות למרסו את הדרך בה הוא נתפס על ידי האחרים (35)

ההומור

גם ההומור משמש את ההזרה. השופט-חוקר מוצג כקריקטורה בתיאור החקירה (שולף צלב מהמגירה ומתחיל להטיף) (35\48). בתיאור החקירה מקביל מרסו את בית-המשפט שנתפס כמוסד מכובד ושקול-דעת למטיף דת קנאי. מרסו קובע כי החקירה נראתה לו "כמו משחק" שעליו קרא בספרים ולפתע פגש בו במציאות. הממשות של הסיטואציה מתמוססת לכדי כעין קלישאה שמציגה משהו אחר. הוא גם מוטרד יותר מהזבובים מאשר להטפותיו של החוקר (37). בנאומי הקטיגור והסניגור משתמש מרסו במבע משולב בכדי להלעיג את הדברים וליצור אנלוגיה חיובית בניהם: האחד בעדו והשני נגדו אך שניהם מגוחכים (39-40).

ההזרה כחושפת את מוסכמות החברה

בעבור השופט-חוקר ישנה נקודה סתומה אחת: מדוע חיכה מרסו לפני הירייה השנייה. כך אטימותו של מרסו וההיטפלות שלו לזוטות מציגה את אטימות מערכת המשפט שאינה מתעיינת בסיבה לרצח (שהיא כביכול מובנת) אלא לפרט משני וברובו חסר משמעות (40). עורך הדין דוחק במרסו להעיד כי "כבש את רגשותיו הטבעיים" אך מרסו מסרב לשקר וכך נוצר היפוך תפקידים בין נציג מערכת הצדק לבין הפושע (40-41). כך מעמיד קאמי את מוסכמות החברה באור אירוני המשתקף דווקא דרך אטימותו של מרסו (41)

מרסו כאנטי גיבור

בפתיחת הספר מוצג מרסו כדמות חריגה ללא כל מאפיין חיובי. בחלק ב' משמשת דווקא האטימות של מרסו בכדי לערטל את נביבות מוסכמות החברה המצטיירת כאכזרית, צבועה ומתחסדת (48). מרסו הוא לפיכך אנטי-גיבור המסרב לקבל את מוסכמות החברה ולפיכך נכנס עימה לעימות (42).

הרצח- מפגש בין עולם החברה והטבע

גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות