הסיפור הסמלי – סיכום

הסיפור הסמלי

בסיפור לא ריאליסטי הדברים אינם מובנים מתוך פני השטח של הסיפור עצמו.

בסיפור הסמלי העולם הבדוי או חלקים בו מכוונים את הקורא אל משמעות שמעבר להם – הם נטענים משמעות נוספת. לא תמיד ניתן להגיע למשמעות סופית.

שני סוגים של סיפור סמלי

ריאליסטי-סמלי: סיפור שעד לנקודה מאוחרת בתהליך הקריאה ניתן לקרוא אותו כסיפור ריאליסטי עד לנקודת של שבירת הריאליזם. ההחלפה מצריכה גם התאמה של הניתוח וקריאה לאחור.

הסיפור הסמלי: סיפור שמלכתחילה מסכל כל אפשרות לקריאה ריאליסטית. העולם מראשיתו אינו דמוי ממשות. ההנמקה לפעולות והדמויות אינה סיבתית מסתברת. אין ניסיון ליישב את המתרחש בסיפור עם ההגיון המקובל. עושה שימוש בקישורים אנלוגיים או תבניות. האמונה במערכת ערכים קבועה מתערערת (לעומת הריאליזם). עיסוק בשאלות קיומיות – בעיקר שאלות ופחות תשובות.

נמרוד גיבור ציד מאת יצחק אורפז– ריאליסטי-סמלי

עד לנקודה בה פלג הופך לכלב ניתן לקרוא את הסיפור כריאליסטי.

הקריאה הריאליסטית: עיצוב הבדוי על רקע הממשות, עיצוב הבדוי בדומה לממשות, מלאות ריאליסטית (פירוט בתיאור הדמויות – פלג והמג"ד שמקבלים פרק כ"א לאפיונן), מבנה עלילה עם אקספוזיציה תחילית מרוכזת, קישורים סיבתיים חיצוניים ופסיכולוגיים, אפיון מטונימי (המבצר מעיד על המפקד), תמה של יחסי יחיד וחברה (פלג במסגרת הצבאית). הריאליזם אינו רק ממטי אלא גם קוגניטיבי – רפרזנטטיבי.

סמל: סימן בעל שני מסומנים: מסומן א' מוכר ומסומן ב' לא מוכר ומופשט. בסיפור הסמלי נוצר מסומן ב' מההקשר של הסיפור – הסיפור מכוון למצוא באלמנטים בסיפור משמעות נוספת. סיפור ראילסטי כל הזמן מכוון אל עבר המשמעות המופשטת העומדת מאחורי הדברים כהוויתם.

הסצנה הפנטסטית: תיאור חורג מהמציאות המוכרת ומאלצת ניסיון למצוא הסבר אחר. הכלב הופך בדיעבד למוטיב, המפקד מתאחד עם המבצר. החרפה של האווירה המאיימת לקראת ההתרחשות העל-טבעית. נמרוד מתמרד במפקד וחוזר לטבעו המקורי – כלב רועים מגונן.

מוטיב: פרט מסוים בסיפור שחוזר מספר פעמים בסיפור וצובר משמעות – בסיפור מוטיב הכלב.

הכלב של הדוד במקור הוא כלב רועים מגן שהפך לכלב ציד רצחני – פועל בניגוד לטבעו. מכוח האנלוגי בין פלג לכלב של הדוד נבנית משמעות סמלית שמתגשמת במטמורפוזה.

דמויות: אינן פועלות באופן סיבתי-פסיכולוגי אלא בשל ההשתייכות שלהן למהויות שונות ומנוגדות בסיפור. הפלת החיץ בין אדם, חי ודומם וטישטוש התחומים שכולם יכולים להשתייך לאותה מהות (פלג והכלב, המג"ד והמבצר).

המהויות בסיפור: משתמעות מתוך הפשטה של הסיטואציה הקונקרטית בסיפור. הסיטואציה היסודית בסיפור היא סיטואציית הצידוהיא מחלקת את הסיפור לשתי מהויות מנוגדות: צייד וניצוד (דפוס אוניברסאלי- קיומי ולא חברתי) הצייד: המג"ד, פלג, כלב ציד, המבצר.   הניצוד: טאניה, פלג, ציפורים, תיבת התמונות. כך יחסים שבאופן הריאליסטי אופיינו בצורה אחת (אח-אחות, מפקד-פקוד) הופכים ליחסים מופשטים (חיים-מוות, הרג-הגנה וכו').

המהות הכפולה של נמרוד: גם צייד אך גם מורד בסופו של דבר מגן. טאניה כמייצגת משמעות של חום, אור, אהבה וחיים מול המפקד המתקשר לקור, אפלה ומוות.

ההשתייכות לאחת המהויות יכולה להשתנות או להיות כפולה (פלג גם צייד וגם ניצוד)

עלילה: אקספוזיציה תחילית מרוכזת, קישורים סיבתיים ופסיכולוגיים (כמו הסימביוזה בין המג"ד ופלג). סיטואציית יסוד שחוזרת על עצמה: הציד – מבטא את ניסיון ההשתלטות, הקפאה והמתה של הצייד ביחס לקורבן. במישור הריאליסטי יש רצף כרונולוגי כביכול אך במישור המופשט יש מעגליות שחוזרת שוב ושוב לאותה סיטואציה. ריאליזם מייצג ממשות (קוגניטיבי) משום שיש הכוונה לביקורת נגד המציאות הצבאית. אופן ייצוג רפרזנטטיבי שכן אפשר להכיר עקרונית את הסיטואציה מהחיים האמיתיים וכנגדה מופנה הביקורת. אך יש גם שימוש בייצוג אילוסטרטיבי דרך ההסמלה שמייצגת את העולם באופן מופשט.

אקספוזיציה: תחילית-מרוכזת, ריאליסטית, שלושת הפרקים הראשונים, מתארת את הדמויות ומערכות היחסים בניהן.

המספר: השאלה האם הסצנה הפנטסטית אירעה תלויה במהימנות המספר. עד לסצינה הזו המספר הוא לא מהימן (מוגבל בידיעות, טועה בשיפוטים, סובייקטיבי, מושפע רגשית) – פער בין המספר והמחבר המובלע (ברובד הריאליסטי). כף היד שלו היא אפיון סינקדוכי שמרמז על האופי החייתי שלו.

רחוב הטומוז'נה – סיפור סמלי

כבר מתחילת הסיפור קשה לזהות מציאות דמוית ממשות. כביכול דומה לשטאטל עם ציון מפורש של נהר הבוג, אך למעשה אי אפשר לשחזר ממנה תמונה שלמה ולא ניתן להסביר את הדמויות והאירועים באופן מסתבר.

זהו סיפור של חיפוש אחר נשגבות לא דתית הנובע מתוך מצוקה – וכל הדמויות הן אילוסטרציה או דמויות עזר לחיפוש הזה.

הדמויות ממחישות רעיונות מופשטים.

סיכול הקריאה הריאליסטית:

א.      זמן – לכאורה ניתן לארגן את העלילה בסדר כרונולוגי, אך למעשה יש מעגליות ומחזוריות. סכמה של סיפור מסע שנשברת והופכת לאקראית ושרירותית. אפיזודיאליות (אירוע שאינו נובע מאירוע קודם ואינו מנביע את זה שאחריו) שסותרת את הזמן הלינארי והופכים את הסיפור למעגלי. אין ציוני זמן מדויקים- אלא דרך ציוני אירועי טבע שמסמלים את השינוי. טשטוש בין עבר והווה – הילד נע בהווה אך נזכר באירועי עבר שמשתלבים בתוך המסע כאילו הם חלק מהם – מה שמרמז על מסע פנימי שבו למרחב יש פחות חשיבות.

ב.      טשטוש ההבחנה בין אדם, טבע וחי – הקניית איכויות אנושיות לעצמים דוממים (ליצני העץ) תכונות של בע"ח לבני אדם (הילד מתנשף כמו חיה, דוהר בעשב), עצי הברוש שמקבלים מימד אנושי

ג.       חלומות והזיות מוצגות כעובדות ממשיות בעולם – הציפייה של האם לדוקטור מוצגת כתופעה ממשית, סצנת הרדיפה אחרי הסבא.

ד.      מספר דמות – (אופייני לספרות לא ריאליסטית) מאוד לא מהימן בשל גילו, דיווח ילדותי, אי יכולת לתת הסברים לאירועים ודמויות בסיפור.

ה.      אין מלאות ריאליסטית בתיאור – פרטים רבים אודות הדמויות והאירועים חסרים. הפרטים שכן נבחרים לא מאפשרים לבנות דיוקן מלא אלא מרמזים אל מהות שמעבר הבאה לידי ביטוי דרך הפרטים. אפיון סינקדוכי – הצגת השלם באמצעות חלק ממנו שגורם להפרה הן של מלאות ריאליסטית והן של עיקרון הרוחק הממוצע.

כל השבירות האלו מנחות את הקורא לפענח את מרכיבי העולם בסיפור כמבטאים משמעות סמלית.

אפיון הדמויות: האב: מאופיין על ידי עיניים טרוטות וחטטים (אפיון סינקדוכי). על ידי הפרטים שסביבו (הליצנים, סולם הפגום ועליית הגג) – אפיון מטונימי – שאינם מאפשרים לנו להבין משהו לגבי הדמות עצמה אלא מעידים עליה רק ברובד הסמלי. כלומר לאב אין תכונות אנושיות שמאפשרות אפיון ריאליסטי ונוכחותו נתפסת רק באופן סמלי. שריפת העכברים החגיגית – אקט של רצון להיטהרות.האם: אפיון סינקדוכי על ידי הפנים הלבנות (ליצן\מוות) והידיים הענקיות. הרצון להתגנדר יוצר עיוות. גם האב וגם האם מציגים אותו דגם של קיום: חזרה על פעולות שלא ברור מה התכלית שלהן – נתק בינן לבין המציאות הסובבת אותן. השחתה ועיוות מתוך הכמיהה לגאולה – הפרדוקס הנשגב בקיומם של האב והאם (שהם דגם לקיום או סיטואציה אנושית) – הכמיהה לנשגב מתממשת מתוך הפגום והמעוות.

כל שאר הדמויות מתקשרות לאב והאם בקשר אנלוגי ולכן הן דמויות תשתית, האנלוגיה מקנה את המשמעות הסמלית של הדמויות – לכן המכנה המשותף של כל הדמויות הוא הקיום הפרדוקסלי.

פורחוי ואנטיפ: פרדוקס מונמך – פורחוי מתקשר לאב דרך עבודות עץ ואנטיפ דרך ההיטהרות מהכלבים\עכברים וההרג.

קוקה, ניומה ויענקל'ה – פרדוקס חברתי – ניומה המהפכן השחפן, קוקה הזונה הצנועה, ויענק'לה ה-. שלושתם מצפים לגאולה שאינה דתית אלא חברתית (קוקה וניומה מרקסיסטים, יענק'לה בונדיסט) ויש סתירה בין הפיתרון לבין דרכי המימוש.

הירשל, שקולניק ושרול – דמויות דתיות ללא פרדוקס שכן האמת ברורה להן –

(אפיון מטונימי – אפיון באמצעות משהו ששייך לה או שקרוב אליה, בניגוד לסינקדוכי שהוא ע"י חלק ממנה).

עלילה: סכמה של סיפור מסע. רצף של אפיזודות חסרות רצף – קשר אדטיבי בין האפיזודות. אין שום מלאות ריאליסטית. המסע מונע בעקבות פחד מאי קיומו של אלוהים ולכן הילד יוצא, מוכה אימה, לחפש את אלוהים בין אנשים שונים. כישלון המסע בעקבות האלוהים מתבטא בחזרה לנקודת המוצא והמעגליות.

הגילוי של הילד שאין אלוהים מקביל על ידי אילוזיה לגירוש מגן העדן.  גן העדן הוא מטאפורה של עולם הילדות והפרידה ממנו לבלי שוב תוך שהילד מתבגר ומתוודע לעולם ומוצא שאין בו שגב, אלא רק כמיהה אליו.

הצליין החילוני: החיפוש אחר היישות הנשגבת שהוא יודע שכבר אי אפשר למצוא.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות