הסיפור הדידקטי – סיכום

הסיפור הדידקטי

השבוי מאת ס.יזהר

הבחנה בין ריאליזם דמוי ממשות (מימטי) לריאליזם מייצג ממשות (קוגניטיבי)

ריאליזם קוגנטיבי יכול להתבצע על ידי יחס רפרזנטטיבי (דמיון) ויחס אילוסטרטיבי אל המציאות (עיצוב עולם בדוי שאינו דומה לממשות – כמו הסיפור הסימבולי). אילוסטרטיבי זה כבר לא ריאליזם.

ליצירה דידקטית יש מגמה לחנך את הקורא, לספק לו מודלים להבנת הממשות בכדי שיוכל לראות אותה בדרך אחרת. הוא מסווג כריאליזם, עושה שימוש בפיקוח על הממשות, והוא ריאליזם מייצג ממשות. לסופר יש "מוטיבציה אידיאית" שתכליתה להעביר מסר כלשהו.

בכל יצירה דידקטית יש ייצוג ממשות, לא כל יצירה עם ייצוג ממשות היא יצירה דידקטית.

פיקוח הדוק על המשמעות – שיעבוד כל מרכיבי הטקסט למסר האידיאי. יצירה דידקטית לא ניתן להבין בשני אופנים שונים.

יחס רפרזנטטיבי ב"השבוי": מסירה כמו-עדות על ידי מספר דמות – ממקור ראשון. תיאור של סיטואציות מוכרות.

יחס אילוסטרטיבי ויחס רפרזנטטיבי ביצירה הדידקטית

האידיאה: הנמכת מודל החייל. לוקח דגם מוכר אבל מציג אותו מזווית ביקורתית. אלוזיות מקראיות, שפה גבוה. קישור בין הנוף הטבעי והשקט לבין הערבים על ניגוד החיילים הגסים שמפרים את האידיליה. בניית יחס חיובי כלפי הנוף כדי לבנות יחס שלילי כלפי מי שפוגע בו. מטאפורת הציד של שביית הרועה. קישורים אלוזיונים בין הערבים לעבר הארצישראלי הקדום. הנגדה בין עולם הטבע היפה למשלט המטונף

הדמויות: הנמכה של דמויות החיילים – חסרי שמות, "פורטרט קיבוצי", ביטול ההבדלים בניהם למול השבוי, אירוניה כלפיהם, כיעור פיזי שמעיד על כיעור פנימי. הנמכה של החיילים מול הגבהה של הערבי מדגישה את השרירותיות והאכזריות שבמעשה השבי. השבוי מקבל מימד אנושי. דיאלקטיקה של ניגודים: לא רק ערבים מול יהודים אלא גם מול עולם הטבע והעולם הצבאי, התנגשות הערכים.

סאטירה: ההלעגה של הסאטירה נובעת מתוך עולם ערכים ועמדה מסוימת כלפי המציאות. המספר והקורא "מריצים קטע" על חשבון מושא האירוניה. הקורא מבין כי כוונת המספר אינה המשמעות הגלויה של הדברים. שימוש במבע עקיף שהפעם אינו מקנה מהימנות לדמות אלא מלגלג עליה.

סרקזם: דרגה גבוהה יותר של אירוניה. פחות מעודן ויותר בוטה.

המספר: בהתחלה אינו מבחין את עצמו מהקבוצה (שימוש בלשון "אנחנו"). לאחר מכן עובר ל"אני" הפורש מן הקולקטיב ומסמן את התגבשות העמדה האידיאית-ביקורתית והתגלות ערכי הסיפור. תמורה בנקודת התצפית: הסיפור מכוון לזהות אותו כזקיף בעת החקירה ואז דמות המספר מקבלת קונקרטיזציה ומקבלת תפקיד – אז גם מקבלים דיווח על התחושות והעמדות שלו דרך הקונפליקט הפנימי כלפי הנעשה. הדיאלוג בג'יפ בין "אני" ו"אתה" מבאר את הקונפליקט הפנימי אל תחושת הכישלון בסיום.

התמה: האדם והחברה. השאלה מיהו השבוי האמיתי בסיפור? האם המספר הוא זה שלמעשה שבוי בכבלי החברה והמסגרת שלו?

תחרות שחייה– סיפור דידקטי

נכתב מתוך מוטיבציה אידאית ועמדה מסוימת. סיפור ריאליסטי מייצג ממשות באמצעות יחס רפרזנטטיבי: הקורא מזהה אירועים בסיפור כשייכים למציאות הממשית ומוכוון לתפיסה מסוימת שלהם. אך אליו מתווסף גם יחס אילוסטרטיבי

היחס הרפרזנטטיבי: מספר דמות שכמו מוסר עדות למה שבו נכח באופן אישי. עיצוב ריאליסטי: עיצוב הבדוי על רקע הממשי, מלאות התיאור, סיטואציות מוכרות בזמן ובמקום והסיטואציה.

יחס אילוסטרטיבי: פרטים מסוימים בתוך הסיפור הם גם מוחשיים בתור הסיפור אך גם ממחישים משהו נוסף ומופשט ביצירה. אין שבירה של המציאות אלא "דילול" של מאפיינים דמויי מציאות ריאליסטיים שמכוון לפירוש אילוסטרטיבי- אין דומות מלאה למציאות הממשית. הדמות הן ייצוגיות למגזרים או תפיסות עולם. הבריכה מתפרשת בתור מדינת ישראל.

אפיון הדמויות: הדמויות מייצגות משהו מעבר לעצמן. כל דמות מייצגת גישה או תפיסת עולם בציבור מסוים. לשם כך מדוללת המלאות הריאליסטית כי הדמות צריכה להיות פחות קונקרטית וניחנת במצד אחד מיעוט פרטים ומצד שני בחירה מגמתית של הפרטים שכן מוצגים (כמו לבוש הדוד הערבי). אנלוגיה בין האימהות. הדוד שהוא שעטנז מערבי-ערבי. התחרות שהיא תחרות על הארץ. כמו כןאפיון באמצעות דיבור ושיחה: כאן הדמויות מדברות אך דבריהן לא מעידות עליהן אלא על העמדה שהם מייצגים ביחס לסכסוך שהוא נושא הסיפור. כלומר גם בחירת הדיבור היא מגמתית ונמצאת תחת הפיקוח על המשמעות.

האמהות מסתדרות אחת עם השנייה אך הילדים רוצים להביא את הדברים לידי הכרעה. הדיאלוגים אינם נושאים רק את המשמעות הליטרלית שלהם אלא מכוונים למשהו מעבר.

הרקע: הבית והפרדס מתוארים במלאות ריאליסטית אך כל פרט מייצג באופן אילוסטרטיבי משהו אחר – מיקום הבית הערבי בחורשה הטבעית מול הבית היהודי העירוני ליד המפעל. התמונות על הקירות מייצגים המשכיות ותחלופה של דורות באותו מקום. הצבעוניות ועושר הטעמים של העולם הערבי. הקורא מכוון לאהדה כלפי העולם הערבי האותנטי.

מבנה העלילה: פרק ב' מבצע קפיצה בזמן. אין קשר סיבתי בין פרק א' לפרק ב' (הבגרות בעין-כרם) והקשר בניהם מגיע רק מאוחר יותר בצורת הגעגועים לעבר. הפנייה לאירוח הערבי מנומקת בסיבתיות פסיכולוגית. אבל האירוח אינו יכול לשחזר את זיכרונות הילדות והפרק מיצג מפנה ביחסי העמים שעדיין מיוצגים דרך דו-קיום. פרק ג': המלחמה, גם כאן אין קשר סיבתי לפרק ב' אלא יותר יחסים של ניגוד. קישור הפרקים מפחית בהנמקות הסיבתיות. פרק ג' מפתיע את הקורא כי פרק ב' "מרדים אותו" ולא מכין אותו לאירוע הקיצוני.

הנמקה רטורית: תחבולת הגלולה המתוקה – עטיפת המסר הכואב במשהו קל לבליעה – מסגרת הקשר של התרפקות נוסטלגית ומתגעגעת חפה משיפוט. בחלק האחרון יש החלפה של מסגרת ההקשר הנוסטלגית ומעבר למסגרת של שיפוט מוסרי. לבסוף יש אמירה מפורשת של המוטיבציה האידאית בכך שהמנצחים הם המנוצחים.

המספר: בתחילת החלק השלישי מדבר בלשון "אנחנו" ורק לאחר מכן כאשר הוא פוגש את עבדול קארים עובר ללשון יחיד.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות