סיכום מאמר: The news media and the second Intifada: some basic lessons\ G. Wolfsfeld

סיכום מאמר: The news media and the second Intifada: some basic lessons\ G.  Wolfsfeld

תקציר

המאמר נוגע בלקחים שנלמדו באינתיפאדה השניה לגבי כח התקשורת בעימות, למען ישכילו המתעניינים במהלך המלחמות בעראק ואפגניסטן.

הסתגלות לצרכי המדיה

אחד הדברים החשובים בעימות הוא מי יתפס כתוקפן ומי כקורבן. באינתיפאדה הראשונה עשו הפלסטינים שימוש תלותי בתדמית הקרבן כלפי הצד השלישי – הקהילה הבינ"ל. ישראל עסקה בבקרת נזקים. הישראלים רצו לשכנע שהפלסטינים מנדים להשיג בטרור את מה שלא השיגו בשולחן המו"מ, ובגלל שהישראלים חשבו שהתקשורת נגדם, הם הסיקו ש-no news is good news.

הסצינה של מחמד אלדורה ושל הלינץ' ברמאללה שימשו מנהיגים בשני הצדדים כסמל לברוטאליות של הצד השני. נוצר קרב על תקשורת ההמונים- מי סובל יותר. חנן עשראוי, קלטות מתאבדים, יחידות של מסריטים לוחמים ישראלים הן דוגמאות לחשיבות העולה של אמצעי תקשורת המונים. יש גם התחשבות בה בתכנון מבצעים צבאיים ישראליים. כל צד מסקר את הרוגיו, אבלם וחייהם, ואת הצד השני באופן פסיבי, סטטיסטי, ובלי מצלמות.

בעוד שמחקרנו עוסק בעיתונות כתובה, טלביזיה היא הרבה מכך, היא כלי הדמוניזציה העיקרי. גם צופים טולרנטים נזעקים אל צרחות הקורבנות לצד תמונות המתים וקריאות הנקמה המשודרים שוב ושוב. חוסר אמפתיה לאויב וכאב אישי הם טבעיים. לאורך זמן יש בכך כדי "הוכחה" לחפותנו ולרשעות האויב. אלו משרתים את הקצנת מעגל השנאה והאלימות. מבצעים צהליים עסקו לשם כך ב"חתימה נמוכה" (מונח רדארי במקור). לאחר פיגוע הדיסקוטק ליד הדולפינריום, בו נהרגו צעירים, נהגה ישראל איפוק ולא הגיבה צבאית, ואכן זכתה לדעת רבים לאמפתיה בינ"ל.

דמוניזציה של האויב

יחד עם דג'אני גילינו ששני הצדדים מיחסים חשיבות רבה לקורבנותיהם ולא מגלים יותר מסטטיסטיקה על הצד האחר. שגרות העיתונות בשתי התרבויות מייצרות את התחושה שקורבנותינו (שעוברים פרסנוליזציה) הן דבר נורא ושל האוייב לא, ובכך מקצינות את השנאה לאויב.

חופש העיתונות מצטמצם בשעות משבר, ובאופן התנדבותי מישרים שורות למול הדגל, במקום להיות כלבי שמירה אפקטיביים. אך בעוד שאצל הישראלים יש קולות דיסידנטיים אצל הפלסטינים יש מוביליזציה אידאולוגית ומכוונת. עיתונאים ישראלים מסקרים דוברים פלסטינים (למרות שזה לרוב עימות, הם מצליחים להבהיר נקודות).

שלום ומדיה – שותפי מיטה מוזרים

כשלון אוסלו 1993 יכול להיות קשור במידה רבה לאמצעי תקשורת ההמונים. התקשורת זקוקה לדרמה ולכן היא מסקרת יותר אלימות משלום, שהוא לכל היותר רומן רשמי ומשעמם. כשהמו"מ מתפוצץ כולנו נזעקים למדיה להאשים את הצד האחר. המדיה לא מזמינה אלימות, אך כשאפילו הרוגים בודדים מציתים את השנאה, היא יכולה ללבות אותה.

הצורך בדרמה משרת את השלום בטקסי חתימה הנותנים תקוה אמיתית, אך הם נדירים למול המשברים. כשהיה שקט של שנתיים לא ראינו כותרות על היתרונות של השלום.

האם תפקיד התקשורת יכול להשתנות?

אנו נתונים לצל המוקרן מפוליטיקאים ואנשי צבא, ובתור שכאלו אנו נרתעים ומפחדים באופן טבעי. למרות הגלובליזציה, אנו נתונים שבויים במערותינו הלאומיות. דוגמה אחרת היא צפון אירלנד, בה התקשורת סייעה להקרין את הקונצנזוס סביב הסכם יום שישי הטוב. שנית היה זה השימוש במקורות עיתונות משותפים המגשרים בין הצדדים (בניגוד לשפות הלאומיות השונות במזה"ת). שלישית, התקשורת באירלנד פחות אמוציונאלית.

אם יווצר קונצנזוס בסכסוך הישראלי-פלסטיני, עיתונאים יסקרו גם עבור הצד השני והחלטות עורכים להוריד את רמת הסנסציוניות – ייצרו אוירה פוליטית נינוחה יותר. אך לצערנו יש לכל אלו סיכוי דל כעת.

סיכום מאמרים בתקשורת

תקשורת המונים

סיכומים אקדמיים

סיכום מאמר: The news media and the second Intifada: some basic lessons\ G.  Wolfsfeld

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות