סיכום מאמר: התפקיד האידיאולגי של חדשות בטלביזיה: האינתיפאדה ב"מבט"/ דניאל לוי

סיכום מאמר: התפקיד האידיאולגי של חדשות בטלביזיה: האינתיפאדה ב"מבט"/ דניאל לוי

תמצית

במחקר נבדק הקשר בין מדית ההמונים והמדינה, כזו שתורמת לתפיסות הגמוניות, למסגרת ולסגירה של נושאים ציבוריים. ב"מבט" האינתיפאדה מוצגת כ"אנחנו והם" בסכסוך על סדר ציבורי, בלי נגיעה ברבדי הסכסוך העמוקים. היא מוצגת כסיבה לסכסוך ולא כסימפטום, וכך היא נראית כמסגרת אלימה ולא כחלק משאיפה לממש תביעות פוליטיות.

מבוא

שאלת מחקר ורציונאל מחקרי

לפי הגישה הליברלית אמצעי תקשורת ההמונים הם "כלב השמירה של הדמוקרטיה" וככאלה, חשוב שלמדינה תהיה יכולת לפיקוח ציבורי עליהם. רוב חוקרי התקשורת מקבלים זאת, אך מבקשים להזהר ממעורבות פוליטית באמצעי התקשורת. הגישה הביקורתית אומרת שההפרדה בין המדינה למדית ההמונים מלאכותית, וכי השניה תורמת לשעתוק תפיסות קונצנזוס. נבדוק זאת בשעת משבר, ונראה כיצד האינתיפאדה מוצגת ב"מבט", ומה השלכות הכיסוי.

רקע תיאורתי

מציאות פלורליסטית שבקונצנזוס

נשעֵן על לואי אלתוסר.

שעתוק מערכת חברתית מחייב מנגנונים אידיאולוגיים מדינתיים (משפחה, מערכת חינוך, מדית המונים וכו' אמצעי תקשורת ההמונים יוצרים מסגרות שמבנות משמעות מובנת מאליה לתופעות. הם למעשה חופשיים רק לכאורה (לצורך תדמיתם) הם מייצגים אינטרס כללי (דומיננטי) ולא ייחודי. הדימוי של "מציאות פלורליסטית" המיוחס להם, רק מגביל את ההתייחסות למציאות לזו המוכרת בקונצנזוס. האוטונומיה היחסית, וערכיה (איזון, ניטראליות, אובייקטיביות, קונצנזוס) משווים לה רושם של מייצגת מציאות עובדתית, אך תפיסות שאינן בקונצנזוס הופכות ללא לגיטימיות ולא רציונאליות (עיצבו גבולות השיח).

יש לנתח את חדירת הרעיונות בשני מישורים: הצפנה, וקשר למוסדות אחרים.

הצפנה. ההצפנה היא השענות על הנחות לגבי הקונצנזוס, כדי לגלם מוסכמות חברתיות בהעברת המידע. האירוע יובן (לצופים) רק אם ינתן במסגרת קונטקסט חברתי סימבולי מוכר. קונטקסטואליזציה – מאפשרת לאיש החדשות להסביר אירועים לא מובנים. מדית ההמונים חייבת להשתמש בחומר שאיננו אימננטי לאירוע (דה-קונטסטואליזציה) כדי לחברו לרצף (רה-קונטקסטואליזציה).

קשר למוסדות. אתוס הניטראליות מוגבל בקשרים עם מוסדות רשמיים: הנגישות אליהם קלה לעיתונאי, אמירותיהם "מוסמכות" מתוקף תפקידם הרשמי במדינה. מכאן שהסובלנות והאיזון הם כלפי עמדות שונות אך רק בתוך הקונצנזוס.

התוצאה: איזון וסגירות אידיאולוגיות. ההגדרה הראשונית למצב/נושא כלשהו מתקבעת וכל האיזונים (בין העמדות בנושא/מצב) נכנסים למסגרת הזו. הציבור לרוב רואה באיזון כהוגן (מייצג מציאות), אלא אם יש בו התרבות גלויה ובוטה.

האסכולה הביקורתית

באסכולה הביקורתית דוחים את ההגדרות האלו ואומרים שהחדשות הן תהליך חברתי פוליטי. המייצר שיח מפוקח (על ידי הדיעות של אנשי המדיה) שעצם התמסדותו ("מקורות מוסמכים")  הופכת אותו למקור מוסמך בפני עצמו.

גיטלין הגדיר "מסגרות מדיה" כדפוסים קבועים המגדירים לצופה את התופעות במסגרות מוכרות. מדית ההמונים משקפת ומבנה את השיח הציבורי סביב הנחות קונצנזוסאליות המובעות בהיצג.

סיכום

ההנחות המועברות בתקשורת אינן הטעיה מודעת, אך הן מיצגות השקפות ואילוצים צורניים המקובלים בקונצנזוס, דרך שגרת העבודה העיתונאית.

רקע: המאבק על משמעות האינתיפאדה

בהכללה הפלסטינים רואים את האינתיפאדה מרי אזרחי צודק, ואת אש"ף כנציג לגיטימי של עמם. ישראל מציגה אותה כטרור שמבקש לחסל את מדינת ישראל, שלא מטרתו ולא האמצעי מוצדקים. אש", הוא ארגון טרור והאינתיפאדה היא איום על הבטחון הלאומי, שבשיא הקונצנזוס הישראלי.

ל"מבט" אחוזי צפיה גבוהים מאוד, ובלעדיות על החדשות הטלביזיוניות.

המחקר

קורפוס

לקחנו כתבות מיום חול, הכוללות דיווח מהאולפן (מספרי) ומהשטח (כללי יותר) מאותו היום – וקראנו להם "חבילה".

שיטת המחקר

ניתוח תכן של "חבילות". הדגש הוא על הטקסט המילולי.

ממצאים

ישנם 4 נושאים בחדשות:

  1. כוחות הבטחון משיבים את הסדר על כנו, ודואגים לשליטה הישראלית בשטחים.
  2. מיעוט פעיל מסית את הרוב הפלסטיני.
  3. פירוט רב על הפגיעה בצד הישראלי, הצד האנושי ונסיבותיה.
  4. ארועים חריגים בהיקפם.

בניגוד לפגיעה הפלסטינית בישראלים הזוכה לתיאור מפורט של הנזק, הפגיעות הפלסטיניות מתוארות בקוים כלליים בלבד.

דיון

מסגרת של "חוק וסדר"

למרות הריבוי – כל 4 הנושאים תומכים במסגרת של "חוק וסדר". בה נקבעת ההתייחסות הלגיטימית. עקרון ההנגדה של "אנחנו" (מפעילים כח מוצדק והכרחי) ו"הם" (בדגש על תוצאותיה ולא על מניעיה, בליויי מונחים קרימינליים: מבוקשים, רוצחים, חשודים, רעולים. הסיבות להשלטת הסדר מפורטות ביותר, ותוצאותיהם מוצנעות. בעוד שהקרבן הישראלי מקבל פרסונליזציה והאלים הפלסטיני "מבוקש" או "עצור", הכח הישראלי מופעל על "מתוייגים" כמסוכנים. יש דמוניזציה של כל הפלסטינים הפוגעים והנפגעים, תוך פירוט רב של תקיפותיהם. כך יש הצדקה גם לפגיעות (בנסיבות לא ברורות) של כוחות הבטחון בפלסטינים.

סגירה מתקיימת כשמקרים חריגים נבדקים במונחים לגליסטים: (א-)הנפגע עוד לא קורבן בהכרח, כי הנושא בבדיקה; (ב-) כוחות הבטחון פועלים במסגרת החוק. בעוד שיש דגש על התוצאות בתקיפה הפלסטינית, בפגיעה הישראלית יש דגש על הנסיבות. יש אימוץ של טרימינולוגיה צבאית, המעניקה גם היא לגיטימציה.

טכניקות של טרנספורמציה דיסקורסיבית

בכתבה בשטח אין התייחסות עוד לאלימות הפלסטינית שהוצגה באולפן, אלא היא מוצגת קונקרטית (קונקרטיזציה) בתוצאות והשלכות. יש דיכוטומיה בין הדיווח (על נפגעים פלסטינים) והכתבה (על האלימות הפלסטינית. יש שימוש בתיווך (הכתב מבטא את עמדות הפלסטינים, ולא מביאן מפיהם) וריחוק (מעבר למשל מדיבור על נפגעים פלסטינים לטיפול באלימות הפלסטינים) – שתי טכניקות שמביאות להסטת הדיון וסגירות. החלק של כוחות הבטחון מובא בלשון סביל, והפעילות הפלסטינית בלשון פעילה.

מי מדבר?

לדמויות מוסדיות יש זהות ציבורית מוכרת, המקנה להם את היכולת לדבר "בשם האומה". הצד הישראלי מובא ע"י בכירים, והפלסטיני בקול הכתב ובראיונות מהרחוב, חסרי מעמד ציבורי, ועל כן לגיטימיות דבריהם נחלשת. הביטוי הפלסטיני קיים, אך הוא מוחלש.

היפוך סיבה ותוצאה

ניתן למשל לדלג על נסיבות מקרה ספציפי, כי הציבור מכיר את המחזוריות של הפרות הסדר. קודים של פעילות פלסטינית אלימה ולא אלימה ניתנים להחלפה כי הם מיוחסים לפלסטינים באותה המידה. הכוחות הפלסטינים הופכים לגורם היחידי האחראי לאלימות. יש זיהוי בין האלימות הפלסטינית לתקריות שבהן מעורבים שני הצדדים.

גבולות השיח

יש גיוס של סמלים (כמו דגל אש"פ) לטובת קרימינליזציה וטרוריזציה של הפעילות הפלסטינית (ואין מניע פוליטי-חברתי). חיזוק הדימויים הרווחים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייצר "תג טרור", הנוצר בגלל מסגרת ההתייחסות של התקשורת (ההסבר לצופה) וההגנה על הסטטוס קוו. תדמיתם הניטראלית מחד, ומסריה אלו מאידך – מחזקים את הלגיטימיות של פעילות הממשלה, וכך גם את מוסדות המדינה. במצב כזה תהיה התגובה מוצדקת מראש, ואין מקום לדרישה הפוליטית מאחורי המעשים. הרצון של הפלסטינים לצייר "התנגדות אזרחית" משולל מראש במסגרות ה"חוק וסדר" המטפלות (לצורך שליטה) בטרור וקרימנליות.

פרדוקס (מעבר למחקר) הוא שנושא הדיון והמחלוקת הוא הסכסוך הפלסטיני, אך זהו גם מקור הקונצנזוס על גבולות הדיון.

שיעתוק השיח הדומיננטי ותפקיד המדינה

למרות ההפרדה של המדיה מהמדינה, הדימוי של "כלב שמירה" "אובייקטיבי" – מטעה. הקולות הממוסדים וגבולות השיח, בסיקור התקשורתי מותירים את המאבק על נושאים שב"אינטרס הלאומי" בידי הכח הממוסד.

סיכום

הדיון על האינתיפאדה ב"מבט" נעשה בפרמטרים קבועים  של מונחי אלימות. הדבר מביאה לסגירות גבוהה על מסגרות של "חוק וסדר", שבאמצעות טכניקות הטרנספורמציה יוצרות סדר דיסקורסיבי המעצב את גבולות השיח. התוצאה: נטרול הגורם הפוליטי – הטרור הוא הסיבה לאינתיפאדה ולא סימפטום שלה.


סיכום מאמרים בתקשורת

תקשורת המונים

סיכומים אקדמיים

סיכום מאמר: התפקיד האידיאולגי של חדשות בטלביזיה: האינתיפאדה ב"מבט"/ דניאל לוי

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות