טרנר (1992) – אידיאולוגיה
מאמרו של גראהם טרנר "אידיאולוגיה" הוא מאוד מורכב ותיאורטי אך הוא מנסה לבחון איך משפיעה האידיאולוגיה השלטת וכיצד היא מועברת בטקסטים של תרבות פופולארית, דרך ביסוס של מבנה הכוח, תוך שיתוף פעולה של הכפיפים, של מעמדות נמוכים יותר, של קבוצות מיעוט, והיא מנסה לבדוק את מידת היכולת של הכפיפים למצוא לעצמם תכנים ומשמעויות אלטרנטיביים ומתנגדים לסדר החברתי הקיים. טרנר מנסה לבחון איך התרבות הפופולארית מעביר האידיאולוגיות, כיצד היא משרתת את בעלי הכוח כדי להעביר את האידיאולוגיה השלטת והרצויה. איך בעלי הכוח משתמשים בתקשורת כדי להמשיך ולשמר את ההנהגה שלהם, להמשיך ולחזק את מקומם. מצד שני היא מנסה לבדוק מה עושים חסרי הכוח, מה היחסים בין בעלי הכוח לחסרי הכוח, איך חסרי הכוח מתמודדים עם הניסיון להשליט עליהם והניסיון לשמר את המצב וכמה יש להם יכולת להתנגד.
טרנר לוקח תיאורטיקנים וחוקרים המתייחסים להיבטים שונים. הוא סוקר נקודות מבט שונות לגבי האידיאולוגיה – איך האידיאולוגיה עוברת.
הראשון שהוא מתייחס אליו הוא קארי, הטוען שאידיאולוגיה היא עיצוב כוזב של המציאות שנועד להסתיר מאבקים פוליטיים, שמנסה להמשיך ולשלוט על ידי בעלי הכוח. כלומר, דרך הבניית מציאות כוזבת בעלי הכוח מנסים להמשיך ולשלוט.
הול מנסה לדון ולבחון כיצד התקשורת מעבירה תפיסות עולם הגמוניות- העברת תפיסות עולם הגמוניות על ידי התקשורת:
- טבעון – התקשורת מציגה פעולות שונות או ייצוגים שונים כקשורים לחוקי הטבע ולא כטיעונים אידיאולוגיים. לדוגמא – נשים בחדשות , התקשורת מציגה את זה כלא טבעי, זה נגד הטבע שאישה תייצג דברים קשים. היא לא מסוגלת, יש לה קושי ומגבלה טבעית – היא רגשנית ואינה יכולה לעמוד בדברים כאלה קשים. זהו הסבר שהוא כאילו חיצוני, שלא תלוי בנו ושאנחנו לא מבנים אותו אלא, זה המצב וככה זה טבעי. כמו שההבחנה בין מודרני לפרימיטיבי היא טבעית – זה המצב. יש אנשים שהם נאורים ומשכילים ויש אנשים שהם לא. זה חלק מהטבע, משהו חיצוני. כלומר, זו דרך להציג דברים כאמיתיים, כטבעיים שאין בהם אידיאולוגיה מכוונת. קבוצות מיעוט מסוימות הן כאלה ולאו דווקא כי אנחנו אומרים שהם כאלה.
- פוליסמיה של הלשון – אפשר להציג דברים בצורות שונות, דהיינו, איך אתה קורא למשהו זה למעשה דרך המעבירה אידיאולוגיה. למשל, מילים טעונות שהתקשורת משתמשת בהן המכוונות לפרשנות מסויימת, למשמעות מועדפת. התקשורת מחליטה איך לייצג, איך לקרוא לתהליכים או לאנשים. אם אתה אומר מתנחל או מתיישב, יש לו שימוש שונה בקונוטציה, ולכן האידיאולוגיה עוברת דרך הלשון, דרך החלטה על מושגים ספציפיים המגדירים תופעות, אנשים. ואז היא מכוונת למשמעות מסויימת, לאידיאולוגיה רצויה.
- תהליך – מדובר על הבנייה עיצובים, מתמשכת. אין מדובר בכך שהאידיאולוגיה עוברת בכתבה, ביום או בשבוע אל מדובר בתהליך מתמשך שהאידיאולוגיה עוברת בהקשרים שונים, ז'אנרים שונים, באירועים שונים, ויוצרת תפיסות עולם. הול נותן דוגמא של ארגוני עובדים בבריטניה, כיצד הם מיוצגי מול הממשל, מול הבעלים של המפעל. תמיד הם מיוצגים בתקשורת כבעלי אינטרסים צרים, אנשים מושחתים, לא תרבותיים. דוגמא: איך נראים השובתים שסוגרים את המפעלים שלהם בדרום הארץ- הם תמיד מוצגים בצורה מתלהמת, כשורפי צמיגים, אינם לבושים בצורה נאותה. לעומתם יופיע יו"ר ארגון המעסיקים עם עניבה ושפה יפה. למרות שמאבקם צודק, בצורה שהתקשורת מייצגת אותם , הם מוצגים בצורה לא חיובית וקשה להצדיק אותם ולהיות אמפטים – זאת למעשה כוונת בעלי הכוח. יש הבניה של יחסי כוח שהאופן שבו אנשים מיוצגים משפיע על איך אנחנו תופסים את הסיטואציה, את יחסי הכוח. זה נכון גם לגבי המתנחלים – בתקופת ההתנתקות, אפילו אם חשבנו שהם צודקים במאבקים, בהרבה מהמקרים הם הוצגו כאנשים קיצוניים ולא אחראיים – הנשים צולמו עם התינוקות על ידיהן בזמן שהן נאבקו עם אנשי הצבא. כלומר, מצד אחד יש המון אמפטיה אך מצד שני לא מובן כיצד אמא מסוגלת לעשות דבר כזה ולצאת לקו הראשון עם תינוקה. כלומר, יש משהו מאוד מתלהם, המוני ושאינו יוצר אמפטיה וזה גורם לכך שמתחברים עם הממסד, עם הרציונאלי וכד'. תמיד הקבוצות החלשות מוצגות בצורה שאיננו יכולים להזדהות איתם, בצורה המונית, עממית ומתלהמת.
אנטוניו גרמשי
טרנר מביא את רעיונו של הפילוסוף האיטלקי אנטוניו גרמשי. הוא טען שהאידיאולוגיה מובנית בשיח מתמיד בין הכוחות השולטים לבין הכפיפים שלהם כדי ליצור קונסנזוס. כלומר, גם מי ששולט זקוק להסכמת הכפיפים כדי להמשיך ולשלוט ולהצדיק את הפעולות שלו. לדוגמא: אריק שרון היה צריך הסכמה לעשות את ההתנתקות. (זה מדובר כמובן במדינות דמוקרטיות). גם בעלי הכוח מנסים, דרך העברת האידיאולוגיה בצורה שמשרתת אותם, לקבל הסכמה וליצור קונסנזוס המתאים להם.
מתוך הרעיון הזה, גרמשי ואחרים טוענים שלקבוצות הכפיפות יש כוח ויש להם אפשרות להתנגד. לטענת גרמשי התרבות מעוצבת גם מלמטה למעלה ולא רק מלמעלה למטה ויש השפעות של הקבוצות החברתיות השונות כלפי מעלה. (הוא טען שצריך חינוך. חינוך להמונים ייתן להם כוח, ייתן להם ידע, הבנה. אולם, מי מחליט? בכל אופן, מבחינה אידיאולוגית הוא טען שחינוך להמונים ייתן להם ידע, כוח ויכולת להתנגד ובכך יאפשר להם להתנהג בצורה חתרנית ולא לקבל את האידיאולוגיות.). אנחנו טוענים שקבוצות חברתיות שונות יכולת ליצור שיח חתרני כלפי התקשורת וכלפי האידיאולוגיות השליטות. לא רק דרך התקשורת אלא למשל מצעד הגאווה. זה קריאה חתרנית של קבוצה חברתית הסוגרת את כל תל-אביב וירושלים, בצורה חלקית, וקוראת תיגר על הערכים והתפיסות החברתיות. יש כאן משהו חתרני שקבוצה כפיפה אומרת את האמירה שלה. מתלבשת פרובוקטיבית, מתנשקת עם אותו מין בפרהסיה וכד'. זה יכול להיות גם חתרנות מהמובל של לא לקבל באופן הגמוני מסרים בתקשורת. כלומר, החתרנות יכולה להיות גם בפרשנות חלופית לטקסטים הגמוניים. באי קבלה או בהתנגדות לאופן שבו הקבוצה מיוצגת במיין סטרים. למשל, הומואים יכולים שלא לקבל באופן הגמוני את ייצוגם בכל מיני טקסטים, למשל סקס והעיר הגדולה, או לחילופין ליצור לעצמם טקסטים משלהם כמו 'הכי גאים שיש'. התקשורת יכולה להיות כלי גם לייצר מסרים חתרניים וגם לפרש אותם באופן ביקורתי ולא הגמוני. למרות זאת, טרנר מסייגת שיש גבולות לפרשנות. אין אין סוף לאפשרות לפרש טקסטים, ויש מגבלה לגבי מה מי שהפיק את הטקסט הציג בו, וכמה הקהל יכול לפרש אותו אחרת. אי אפשר להתייחס לתרבות או לתקשורת כמייצגת את התרבות באופן משחרר לגמרי כי זה עדיין בתוך גבולות מאוד ברורים, אך עדיין, בתוך הגבולות האלה יש מקום לקהל, מקום לפרשנות, מקום להכניס את עצמי עם תפיסת העולם שלי, איזה מיעוט אני מייצג ומה אני מביא לפרשנות באופן כלשהו.
טרנר אומר שצריך לעשות מחקרים שיחשפו את האידיאולוגיה הדומיננטית, שיזהו אותה. והיא מדברת על כך שבעידן הפוסט מודרני צריך לבחון את המשמעות של אידיאולוגיות שחוצות גבולות. בישראל הדוגמא הטובה איך כל האידיאולוגיה האמריקאית והמערבית עוברת ומשתלטת עלינו. זה יכול להיות בוש בחדשות או בסרטים אמריקאיים. איך סדרות אמריקאיות מעבירות אידיאולוגיות. למשל הסדרה 24 – אידיאולוגיות שהטוב גובר על הרע, כל התחכום והטכנולוגיה שהם משתמשים בהם, זה מעביר מסר של כוח. לעומת, הסינים שהם תמיד הרעים, המענים, הפושעים ושייכים לעולם השלישי.
חזרה אל: תקשורת כתרבות