סיכום מאמר: לקראת ארוטיקה פמיניסטית – מאיירס

מאיירס (1995) – לקראת ארוטיקה פמיניסטית

במאמר "לקראת ארוטיקה פמיניסטית" מאיירס מתייחסת באופן שונה להתייחסות המקובלת לטקסטים פורנוגרפיים או טקסטים הכוללים דימויים מיניים של נשים. היא טוענת שכל מוצר תרבותי פונה לשוק מסויים, מושפע ממשתנים שונים, מהקשר הצריכה שלו, מהמדיום שבו הוא מועבר, מהצרכים שאותו הוא מספק ולכן, היא טוענת, שזו הכללה מאוד מגמתית לומר שכל דימוי נשי מיני הוא דימוי פוגע. התפיסה החברתית היא מגמתית ומדברת על כך שהנשים מהוות יותר אובייקט מיני והגברים הרבה יותר שולטים ואקטיביים.היא טוענת, בשונה מקון, שאין לקבל את ההכללה שיש משטר וייצוג דומיננטי שחוזר על עצמו אלא שצריך לבחון כל טקסט בפני עצמו וכל דימוי ולבדוק את כל הפרמטרים שדיברנו עליהם – מי הקהל האידיאלי מבחינת היוצר, באיזה מדיום הוא פונה, באיזה הקשר צורכים אותו, מי הקהל בפועל – כל התהליך שדיברנו עליהם ישפיעו על המשמעות שנפיק מהדימוי. לכן, מאיירס מנסה לבחון איזה משמעויות עולות מדימויים של נשים. אחת הדוגמאות שהיא מביאה זה שאצל גניקולוגים יש תמונות מאוד פורנוגראפיות של אברים אינטימיים של נשים, אולם, בהקשר הזה אף אחת לא נפגעת מאחר וזה מוצג בקונטקסט מסויים. כלומר, צריך לבדוק את בתוך הקשר, לבחון אותם בתהליך ולא מלכתחילה לצאת בטענות מכלילות שכל דימוי מיני הוא פוגע.

היא עושה השוואה בין צילום פורנוגראפי לצילום אופנה. (היום אין הרבה אבחנה בין שתי הקטגוריות האלה. הצילום האופנתי, במקרים רבים, מאוד פורנוגראפי). היא מנסה להראות את ההבדלים והמשמעויות העולות בייצוג – מחד להראות את הייצוג של הנשים בשתי המקומות  ולהסיק מזה את המשמעות העולה כלפי הדימוי הנשי.

במאמר היא עומדת על יותר הבדלים:

צילום פורנוגראפיצילום אופנה
1. הראש של הדוגמנית מתבונן למצלמה, פונה לצופה, לגבר הצופה בתמונה1. הראש מופנה הצידה ומתעלם מהמצלמה. הדוגמנית עושה את עבודתה בהתעלמות מהצופה.
2. פריצות – פה פתוח, רגלים פסוקות. יש נסיון לפנות או ליצור תחושה של נגישות לצופה2. הפה סגור, רגלים סגורות, הרגשת ריחוק ואין פריצות.
3. מיניות מזמינה, מבקשת בעלות – יכול להיות במבט, בתנוחה, בהתנהלות, במאפיינים היוצרים קשר, רצון לשליטה מצד הדמות הנשית כלפי אותו צופה שאליו היא פונה.3. לא מזמינה, מרוחקת, יש סגירות. פער ברורה בין הדמות לצופה היא לא נגישה.
4. עור מבריק – משהו מוחשי, מיני. יכול לעורר אסוציאציות של הזעה, שמן, דבר המעורר מגע.4. גוון עור הדוגמנית מט, פחות אטרקטיבי ופחות יוצר אסוציאציות מיניות , יוצר סטרילי.
5. ההנאה של הדוגמנית עבור הצופה, עבור מישהו אחר – היא מוצר, חפץ, אמצעי שדרכו הצופה יכול לרוות הנאה מהמציצנות וההסתכלות עליה.

5. ההנאה היא הנאה עצמית – אני לובשת את הבגד כי אני מרגישה יותר טוב ולא כדי שמישהו אחר ירגיש אותי יותר סקסית. ייצוג והדימוי הוא פעמים רבות למען ההנאה העצמית שלך ולא עבור מישהו אחר.

6. עונג גברי6. עונג נשי

פמיניזם – הנחת העבודה היא שיש תפישה של אי שיווין בין המינים בחברה. הגבר נחשב יותר, מוערך יותר, מוצלח יותר, אקטיבי יותר וכו', והאישה היא תלותית, נחותה ונשלטת. דבר זה יוצר יחס מפלה בין המינים. התפישה היא שיש חוסר שוויוניות חברתית בין המינים, שבמקור מתבססת על הבדלים פיזיולוגיים. יש נטייה לטבעון – מגדישים שהנשים מטבען רגשנויות, חלשות, שאישה לא מסוגלת לסקר חדשות קשות מאחר ויש לה משהו פיזיולוגי הגורם לה לבכות יורת, לרגשנות יתר וכד'. וכשהיא מצליחה, היא נחשבת כגברית – אילנה דיין, כרמלה מנשה, ציפי ליבני וכו'. התנועה הפמיניסטית מנסה לקרוא לשוויון ומנסה לטעון לנשים אינן פחות טובות מגברים. הנשים אומנם שונות אך אינן נחותות ולכן מגיע להן שיווין זכויות. התנועה הפמיניסטית בדר"כ מקבלת את העמדות של קון ואחרים  שאומרים שבהבניה החברתית, בייצוג החברתי שהתקשורת היא כלי מרכזי בו נשים מוצגות באופן מוטה,מגמתי, שוביניסטי, נקודת המבט היא גברית והחיצוניות שלהם זה מה שחשוב ולא מה יש בראש, מה המחשבות. נקודת המבט יותר חיצוני, מיני, להיות עבור הגבר, לרצות אותו, להיות עבור הילדים. והתנועה הפמיניסטית מנסה ליצור שינוי ויש נסיון לשבור את הדימוי שנשים זוכות לו בחברה. יש כל מיני תפיסות פמיניסטיות האומרות שגברים ונשים הם דומים ורק החברה יצרה את השליטה הגברית ואת יחסי התלות, ויש מי שטוען שנשים וגברים שונים וההבדל אינו דווקא לרעה אלא אפשר לראות את זה בצורה יותר שוויונית.

מתוך ההשוואה הזאת מאיירס מנסה לטעון שמושג ההחפצה, בדרך כלל, מוצג באופן שלילי. נשים מוצגות כחפץ, כמוצר צריכה שמצביע גם על מעמד נחות יותר. חפץ לא חושב ולא יכול לעשות דברים כי הוא דומם. היא מבקרת את העובדה שזה מוצג באופן שלילי ושכל דימוי נשי, מיני מוצג כהחפצה. לדוגמא אם אישה מפרסמת שפתון ורואים רק את שפתיה, זו דוגמא להחפצה. ברוב המקרים  גם התנועה הפמיניסטית וגם תיאוריות אחרות מתייחסות לאישה כחפץ, זה יוצר דימוי שלילי של נשים, דימוי נחות היוצר רגשות אשמה אצל נשים לגבי המיניות שלהם ושולל מהן את הזכות להזדהות עם המיניות שלהן, להעצים את המניות שלהן, ליצור אחוות נשים סביב המיניות והמראה. כלומר, שולל כל התייחסות חיובית יותר כלפי הדימוי המיני. היא טוענת שדווקא אפשר לראות את הדימוי הנשי המיני כהעצמה נשית, לראות את המיניות שלה אישה ככוח שדווקא דרך המיניות אפשרות לשלוט ולא להיות נשלטת. אני יכולה לקבל מה שאני רוצה רק דרך המיניות או גם דרך השכל? מאיירס טוענת שצריך לבדוק כל דימוי לגופו ולא כל דימוי של אישה הוא נחות ושלילי.

לסיכום "לקראת אירוטיקה פמיניסטית": צריך לבדוק כל דימוי לגופו, לא צריך להכליל. לא כל דימוי נשי מיני הוא פוגע בהכרח. מיניות של נשים יכול לצבור כוח והעצמה ויש בזה גם אפשרות לראות בכך הנעה של נשים למען עצמן או מען האחת לשיניה, אחוות נשים חיובית.

חזרה אל: תקשורת כתרבות

תקשורת המונים – סיכום

סיכומי מאמרים בתקשורת

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות