מישל פוקו \ לפקח ולהעניש – תקציר

"לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר" (Surveiller et punir: Naissance de la Prison) של מישל פוקו התפרסם לראשונה בצרפת ב-1975. "לפקח ולהעניש" הוא ניסיון ניסוח תיאורטי וחברתי של המנגנונים שהניעו שינויים במערכת הענישה הפלילית המערבית במהלך העת המודרנית. ב-"לפקח ולהעניש" עושה פוקו שימוש בחומרי גנזכים היסטוריים צרפתיים, אך המסקנות שהוא מנסה להציע על בסיסם רלוונטיים לכל התרבות המערבית המודרנית.

"לפקח ולהעניש" הוא ניסיון לערער על התפסיה המקובלת לפי הפך בית הכלא לצורת הענישה החברתית המקובלת בשל שיקולים הומניסטיים של הרפורמיסטים האירופאיים, למרות שהוא אינו שולל את הגישה הזו לחלוטין. פוקו מתחקה בדקדקנות אחר שינויים תרבותיים שהובילו לדומיננטיותשל הכלא כמנגנון ענישה, והוא מתמקד (כדרכו של פוקו) על הגוף כמושא שעליו מופעל כוח. בית הכלא לפי פוקו ב-"לפקח ולהעניש, הוא צורת ענישה של משמוע – כוח טכנולוגי חדש שלטענת פוקו נמצא גם בבית-ספר, בתי חולים, קסרקטינים צבאיים וכו'. "לפקח ולהעניש" מתחלק לארבע חלקים: עינויים, ענישה, משמוע ובתי-סוהר.

עינויים

בפתיחתו של "לפקח ולהעניש" מנגיד פוקו שתי צורות של ענישה: העינוי הציבורי האלים והכאוטי של אדם צרפתי בשם רובר פרנסואה דאמין שהורשע בניסיון רצח המלך הצרפתי באמצע המאה ה-18, מול שגרת היום הממושטרת של אסירים בבתי כלא החל מראשית המאה ה-19. דרך ההשוואה הזו מראה פוקו את השינויים העמוקים שעברה מערכת הענישה האירופאית במהלך פרק זמן קצר יחסית. מטרתו של "לפקח ולהעניש" היא לשאול מה הוביל לשינויים כה דרמטיים.

בכדי לענות על שאלה זו מתחיל פוקו בבחינה של העינוי הפומבי עצמו. הוא טוען כי מחזה הראווה הציבורי של עינויים היה אירוע תיאטרלי ששימש כמה מטרות מודעות ובלתי מודעות בחברה. המטרות המודעות כללו שיקוף האלימות של הפשע המקורי דרך גופו של הפושע באופן גלוי לעיני כל וביצוע אקט של נקמה מצג הריבון שנפגע מהפשע על גופו של הפושע. פוקו טוען כי החוק נחשב בתור האקסטנציה של גופו של הריבון (במקרה של צרפת במאה ה-18 שנדונה ב"לפקח ולהעניש", המלך), ולפיכך הנקמה צריכה להתבצע דרך פגיעה בגופו של הפושע. בנוסף מונה פוקו כמה מטרות בלתי מודעות ובלתי מכוונות של אקט הענישה הפומבי ואלו כוללת את הפיכת גופו של הפושע למושא ממוקד של סימפטיה והערצה והפיכת גופו של הפושע לאתר של קונפליקט בין ההמונים והריבון (פוקו מציין כי הוצאות פומביות להורג הובילו לעיתים למהומות כאות מחאה והזדהות עם השחוט). כך טוען פוקו כי ההוצאה הפומבית להורג והעינויים שליוו אותה היו בסופו של דבר שימוש בלתי יעיל ("לא כלכלי") בגוף וכי יישומם היה בלתי אחיד ואקראי ועל כן עלותם הפוליטית בעבור הריבון הייתה גבוהה מידי. תאוות הנקמה על הפגיעה בריבון\חוק הייתה לדעתו של פוקו האנטיתזה למטרותיה המודרניות יותר של המדינה: סדר והכללה.

ענישה

לפי פוקו ב-"לפקח ולהעניש" המעבר מענישה פומבית לבתי סוהר לא היה מיידי אלא הדרגתי, אך בכל מקרה מהיר. את בתי הסוהר הקדימו צורות אחרות של מחזות ראווה פומביים כאשר העינויים וההוצאות להורג פינו את מקומם ל"אזיקה קבוצתית" במסגרתה קבוצות של אסירים מורשעים נכבלו יחדיו בשלשלאות והוכרחו לבצע עבודות פיזיות קשות. בהשוואה לעינויים הענישה בשלב זה הפכה "עדינה" יותר, אם כי לדעתו של פוקו לא מסיבות הומניטאריות. הוא טוען כי רפורמיסטים לא רוו נחת מטבעו הבלתי צפוי ובלתי אחיד של אלימות הריבון (כלומר, העינויים וההוצאות להורג) על הפושע. זכותו של הריבון להעניש הייתה כל כך לא פרופורציונלית עד כדי כך שהיא הפכה לבלתי יעילה ובלתי ניתנת לשליטה. הרפורמיסטים סברו כי הכוח לשפוט ולהעניש צריך להיות מבוזר יותר וכי כוחה של המדינה חייב להיות סוג של כוח ציבורי. שיקולים, לטענתו של פוקו, היו חשובים יותר בעבור הרפורמיסטיים מאשר שיקולים הומאניים.

מתוך התנועה הזו של ענישה מוכללת, אלפי "מיני-תיאטראות" של ענישה נוצרו ובמסגרתם גופיהם של פושעים מורשעים הוצגו באופן פומבי באופן יותר נשלט, אחיד, עיקבי ואפקטיבי. אסירים הוכרחו לבצע עבודות שמשקפות את הפשע שלהם, ובכך גמלו לחברה (ולא לריבון) על הפגיעה שגרמו לה. תצוגות אלו אפשרו לציבור לראות את גופיהם של האסירים מבצעים את העונש ובכך להנכיח את הפשע שגרר אותו. אולם, כפי שמציין פוקו, ניסויים אלו בענישה שרדו פחות מעשרים שנה.

ב-"לפקח ולהעניש" גורס פוקו כי גישה זו של ענישה "עדינה" ייצגה את הצעד הראשון שסטה מדרך האלימות הכוחנית המופרזת של הריבון ופנה לקראת אמצעים מוכללים יותר של ענישה. אולם פוקו גם מציע כי המעבר בואכה בתי סוהר מודרניים שבא לאחר מכן היה תוצאה של "טכנולוגיה" ואונטולוגיה חדשות של הגוף שפותחו במהלך המאה ה-18, טכנולוגיית המשמוע ("discipline") והאונטולוגיה של "האדם כמכונה".

משמוע

חלקו השלישי של "לפקח ולהעניש" דן בהתפתחות בתי הכלא כצורת ענישה אחידה לכל סוג של פשע. לטענת פוקו עלייתם של בתי הסוהר היא תוצאה של התפתחות טכנולוגיית המשמוע במאות ה-18 וה-19. פוקו בוחן את התפתחותן של צורות משמוע משוכללות מאוד המתייחסות אל אספקטים קטנים ומדוייקים ביותר של גופו של הממושמע. משמוע, לדעתו של פוקו ב-"לפקח ולהעניש", אפשר כלכלה ופוליטיקה חדשות של הגוף. מוסדות מודרניים (כמו מפעלים) דרשו כי גופים יופרדו ויובחנו על פי מטלותיהם והכשרתם ולצרכי פיקוח ושליטה. לפיכך יצרו טכניקות המשמוע צורה חדשה לגמרי של אינדיוידואליות גופנית שאפשרה להם לבצע את משימותיהם במסגרת צורה חדשה של ארגונים כלכליים, פוליטיים וצבאיים שהופיעו בעת המודרנית ומתקיימים עד היום.

האינדבידואליות הגופנית שהמשמוע מבנה על פי פוקו מתאפיין בארבע מאפיינים היוצרים אינדבידואליות שהיא:

תאית (מלשון תא) – קובעת את הפיזור המרחבי של הגופים.

אורגנית – מבטיחה כי הפעולות הנדרשות מהגופים הן "טבעיות" בעבורם.

גנטית – שולטת באבולוציה על פני זמן של הפעילויות של הגופים

קומבינטורית – מאפשרת את שילוב כוחם של גופים רבים לכדי כוח אחד גדול.

אחת מטענותיו המרכזיות של פוקו ב-"לפקח ולהעניש" היא כי אינדיבידואליות כזו יכולה להיות מיושמת במערכות שהן שוויוניות באופן פורמלי, אך בה בעת לעשות שימוש במשמוע בכדי להבנות יחסי כוחות לא-שוויוניים. לדבריו של פוקו, התהליך שבמסגרתו הפכה הבורגנות למעמד הדומיננטי הוסווה על ידי ביסוסה של מסגרת משפטית שוויונית מבחינה מוצהרת שאותה אפשרה צורת הארגון הפרלמנטרית הייצוגית. אולם פיתוחם והכללתם של מנגנונים ממשמעים היוותה את הצד השני והאפל יותר של התהליך הזה. התצורה המשפטית הכללית שהבטיחה מערכת של זכויות שוויוניות ברמה העקרונית נתמכה על ידי מנגנונים בלתי נראים ויומיומיים אלו של מערכות "מיקרו כוח" שבמהותן אינן שוויוניות ואינן מאוזנות ושאותן מכנה פוקו מערכות משמוע.

טענתו של פוקו כי כי המשמוע יוצר גופים כנועים וצייתנים שמתאימים בדיוק לצרכים הכלכליים והפוליטיים של העידן התעשייתי המודרני, גופים שפועלים במפעלים, צבאות מאורגנים ובתי ספר של חינוך המוני. אולם בכדי לייצר גופים כנועים מוסדות ממשמעים חייבים להיות מסוגלים ראשית לפקח ולשלוט בכל עת על הגופים שפועלים במסגרתם ושנית להבטיח את הפנמת האינדיבידואליות הממשמעת בגופים הנשלטים. במילים אחרות, משמוע חייב להתקיים ללא שימוש בכוח רב דרך אמצעים של פיקוח הדוק ועיצוב הגופים לכדי הצורה הרצויה באמצעות הפיקוח הזה. צרכים אלו מחייבים לדעתו של פוקו צורה מסוימת מאוד של מוסדות שאותה הוא מוצא ברעיון ה"פאנאופטיקון" של פילוסוף ההשכלה ג'רמי בנת'אם. המודל הארכיטקטוני שהציע בנת'אם למפעלים, בתי סוהר ומוסדות חינוך מעולם לא אומץ על ידי ארכיטקטים אך הוא כן הפך לדברי פוקו לרעיון קונספטואלי חשוב בעבור הרפורמיסטים של מערכת הענישה ובתי-הסוהר במאה ה-19, והרעיונות שבאו לידי ביטוי בתכנון הפאנאופטיקון הם תמה חוזרת בבנייתם של בתי כלא מודרניים.

לטענת פוקו הפאנאופטיקון של בנת'אם היה ההגשמה האולטימטיבית של המוסד הממשמע. הוא איפשר את הפיקוח המתמיד שאופיין על ידי "המבט בלתי שווה" – האפשרית התמידית של ראייה. אחד המאפיינים החשובים ביותר של הפאנאופטיקון בעבור פוקו היה העובדה שהוא תוכנן במיוחד כך שהאסיר (\פועל\תלמיד)  לעולם לא יכול להיות בטוח האם צופים בו ברגע מסוים. המבט הבלתי שווה הוביל להפנמה של האינדיבידואליות הממשמעת וליצירת הגוף הכנוע של האסירים. כלומר, הסבירות שאדם יפר את חוקי המוסד נמוכה יותר אם הוא מודע לאפשרות שעשויים לראות אותו, גם אם בפועל באותו רגע אף אחד לא צופה. כך לפי פוקו סיפק מודל הפאנאופטיקון של בתי הכלא את את הצורה המודרנית המושלמת של פיקוח וענישה. לדעתו של פוקו ב-"לפקח ולהעניש" זוהי הסיבה שהשיטה המוכללת של כבילת אסירים פינתה את מקומה לבתי הסוהר. זו הייתה המודרניזציה של העונש והדומיננטיות שלה הייתה בלתי נמנעת.

לאחר שהציג את עלייתו של בתי הסוהר כצורה הדומיננטיות של ענישה בתרבות המודרנית, פוקו מקדיש את יתרת "לפקח ולהעניש" בכדי לבחון את צורת הפעולה של הכלא בחברה המודרנית ולתהות לגבי הישרדותו ותוצאותיו.

כלא

כאשר הוא בוחן את תפקידו של בית הכלא כמוסד הענישה המרכזי של התרבות המודרנית, פוקו טוען כי בית הכלא הפך לחלק ממערכת כליאה רחבה יותר שהפכה לריבון המוסדי חובק הכל של החברה המודרנית. הכלא הוא חלק ממערכת נרחבת הכוללת בתי ספר, מוסדות צבאיים, בתי חולים ומפעלים שפועלים בכדי ליצור חברה פאנאופטית. חברה כזו יוצרת "קריירות ממשמעות" בעבור אלו שכלואים בתוך מנגנוניה. היא פועלת תחת סמכות מדעית של רפואה, פסיכולוגיה וקרימינולוגיה ובהתאם לעקרונות שמבטיחים כי לעולם לא תחדל "לייצר עבריינים". עבריינות מיוצרת כאשר עברות קטנות (כמו גניבת מוצר מחנות) כבר אינן זוכות לסלחנות וכך נוצר מעמד מיוחד של "עבריינים" שמהווים את ייפוי הכוח וההצדקה לפעולת המעקב, הפיקוח, המשטור והמשמוע של המשטרה על החברה. כלומר, הפרקטיקה של לפקח ולהעניש מבוססת על יצירה של מושאים מסומנים שלה, אך בפועל חלה על כל החברה וגם האדם התמים והחף מפשע חש את מבטה של המשטרה עליו למרות שמבט זה כביכול נועד ל"עבריין" שהוא למעשה, בעבור פוקו, כולנו.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות