ג'ודית באטלר: צרות של מגדר – פרק 3: פעולות גופניות חתרניות

בפרק שלוש של "צרות של מגדר" ג'ודית באטלר בוחנת את "פוליטיקת הגוף" של ג'וליה קריסטבה שבתגובה לעבודתו של ז'אק לאקאן, שטען סדר סימבולי אבהי הכולל הדחקה של יסודות נשיים הוא נחוץ לשם כינונה של השפה והתרבות, החזירה את הנשים אל תוך המשוואה בכך שטענה כי שפה פואטית (סמיוטית) הינה התגלמות של הגוף הנשי בכתיבה שאינה נשלטת על ידי ה"לוגוס" האבהי. בעבור קריסטבה כתיבה פואטית ואמהות הן הדרכים התרבותיות היחידות בהן נשים יכולות לחזור לגוף שהוליד אותן. ג'ודית באטלר מבקרת את טיעוניה של קריסטבה וגורסת כי ההתעקשות של קריסטבה על יסוד אמהי שבדרך כלשהי מקדים את התרבות שבתוכה הוא מתפקד ועל שירה בתור חזרה לגוף האימהי הן מלכודת מהותנית. באטלר סבורה כי קריסטבה תופסת את האינסטינקט האימהי כבעל מעמד אונטולוגי שקודם לחוק האבהי, אך היא היא מביאה בחשבון את הדרך שבה אותו חוק עשוי להיות הגורם לאותו תשוקה ממש שאותה הוא מבקש לדכא. באטלר טוענת כי הרעיון של "אימהות" כמקלטן האבוד של נשים הוא הבנייה חברתית. באטלר נשענת על רעיונותיו של מישל פוקו ב"תולדות המיניות" בכדי לטעון כי הרעיון שאימהות מקדימה את הנשיות כהבנייה חברתית הוא למעשה תוצר של השיח הזה. כך ההדרה למעשה יוצרת את האובייקט שאותו היא מבקשת להכחיש. במילים אחרות, בעבור באטלר, הסדר הפטריארכלי (במינוחו של לאקאן, הסימבולי) ממציא עת הרעיון של נשיות שלאחר מכן הוא מדיר.

בחלקו השני של פרק שלוש של "צרות של מגדר" ג'ודית באטלר מבקרת את ניתוחו של מישל פוקו את המקרה של הרקולין ברבין, הרמפודיט שהתאבד\ה לאחר שאולצ\ה לחיות על ידי הרשיות כגבר. באטלר מבקרת את פוקו על כך שהוא מתאר את חייו\ה של ברבין לפני הכפייה התרבותית עליו\ה כמאושרים, וגורסת כי תיאור זה מנוגד לרעיונותי ב"תולדות המיניות" שם הוא טוען כי הרעיון של מיניות "אמיתית" או "מקורית" הוא אשלייה, דהיינו ש"מין" אינו פיתרון למערכת כוח דכאנית אלא חלק מאותה מערכת בעצמה. באטלר טוענת כי סיפורו\ה של הרוקלין ברבין היה תמיד חלק ממערכת של שליטה חברתית. היא טוענת כי הסטייה של פוקו מרעיונותיו של על דיכוי הן "רגע של וידוי" או הצדקה לגבי ההומוסקסואליות של פוקו עצמו שאודותיה הוא מיעט לדבר.

בחלק השלישי של פרק 2 של "צרות של מגדר" מתייחסת ג'ודית באטלר לרעיונותיה של מוניק ויטיג אודות הלסביות כמקור לטבע ההבנייתי של המין. לפי ויטיג, הרעיון של "מין" תמיד מקודד כנשי, והוא דרך לסמל את הלא-גברי דרך העדרות. נשים לפיכך עוברות רדוקציה לכדי מין בלבד, והן אינן יכולות לברוח מהעול של המין עליהן. ויטיג טוענת כי אפילו מתן השמות לאברי הגוף יוצרת בדיה ומבנה את מאפייני הגוף תוך שהוא שוברת ומפרידה את מה שלפנים היה "שלם". השפה, על כוח החזרה שלה, יוצרת אפקטים של מציאות שבסופו של דבר נתפסים בטעות בתור "עובדות".

מכאן יוצאת ג'ודית באטלר אל אחד הרעיונות החשובים ביותר של "צרות של מגדר". היא בוחנת את התפיסה של "הגוף" כיישות טבעית הנתונה ללא הסבר. באטלר שואלת "כיצד קווי המתאר של הגוף מסומנים בבירור כמבונים מאליהם על פני השטח שעל פניו סימני המגדר נחקקים, עובדתיות חסרת ערך, הקודמת למשמעות?". באטלר טוענת כי גבולות הגוף שורטטו בכדי להציב איסורים מסוימים אודות גבולות ואפשרויות של חליפין. כך למשל פירשה התקשורת ההגמונית וההומופובית את הזיהום הגופני הנגרם על ידי נגיף האיידס כמקביל לזיהום הגופני של הפעילות המינית ההומסקסואלית, בייחוד ההפרה של האיסור על חציית הגבול הגופני של פי הטבעת. במילים אחרות, ג'ודית באטלר טוענת כי הגוף עצמו הוא תוצאה של איסורים שמכוננים את הגוף דרך גבולותיו היציבים. בטאלר מביאה כדוגמה את הפרקטיקה של הופעת דראג בתור דרך לערער את היציבות של הבינאריות של הפנימי\חיצוני ולסתור את ההנחה כי יש מגדר "מקורי" ולהדגים לקהל, על דרך ההגזמה, כי כל צורות המגדר הן למעשה מתוסרטות ומבוצעות, מה שמוביל את ג'ודית באטלר לרעיון המרכזי של "צרות של מגדר": הפרפורמטיביות של המגדר.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות