ג'ודית באטלר \ צרות של מגדר: המערכת ההטרוסקסואלית

בפרק השני של "צרות של מגדר" ג'ודית באטלר תוקפת עוד הנחה נפוצה של הפמיניזם – הפטריארכיה. היא מעירה כי פמיניסטיות פנו לעיתים קרובות לעידן תרבותי קדם-פטריארכלי מדומיין בכדי לבסס עליו מודל של חברה לא-דכאנית. מסיבה זו תיאוריות אודות ההמרה המקורית של מין לכדי מגדר דרך האיסור על גילוי עריות היו שימושיים במיוחד בעבור פמיניסטיות. באטלר דנה בשלוש התיאוריות הפופולאריות ביותר בתחום זה: התיאוריה הקלאסית של קלוד לוי-שטראוס והאנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית שבמסגרתה האיסור על גלוי עריות מצריך מערכת יחסי שארות שפועלת על סמך סחר בנשים והתפיסה של נשים בתור טובין ליצירת קשרים משפחתיים וקהילתיים, התיאור הפסיכואנליטי של ג'ואן ריבייר של "הנשיות כמסכה" שמסתירה את ההזדהות הגברי ואת התשוקה לאישה אחרת וההסבר הפסיכואנליטי של זיגמונד פרויד לגבי אבל ומלנכוליה בו אובדן מניע את האגו להכליל מאפיינים של האדם האהוב שאבד (ראוי לציין שהן פרויד והן ריבייר ממקדים את הטקסטים שלהם על הסיפור האדיפלי). כאשר ג'ודית באטלר בוחנת את הדיונים הללו היא מפרשת אותם באופן שמדגיש את הפרודקטיביות של האופי הפרפורמטיבי (ביצועי) של המגדר. לגבי קלוד לוי-שטראוס היא מציעה כי גילוי עריות הוא "פנטזיה תרבותית רבת שכנוע" וכי הנוכחות של הטאבו הזה בתרבות הוא זה שמחולל את התשוקות האסורות לגילוי עריות. לגבי ג'ואן ריבייר באטלר טוענת כי חיקוי והעמדת פנים הנשיים מהווים את "המהות של המגדר". לגבי זיגמונד פרויד באטלר טוענת כי הזדהות מגדרית היא סוג של מלנכוליה שבה מינו של האובייקט האסור מופנם כאיסור ולפיכך הזדהות חד-מינית (כלומר, הזדהות של הילד עם המגדר הגברי, למשל) תלויה ומושתתת על קתקסיס (השקעת אנרגיה מינית באובייקט, "תשוקה" במינוחו של פרויד) הומוסקסואלי. בעבור ג'ודית באטלר "מלנכוליה הטרוסקסואלית מכוננת תרבותית בתור המחיר של זהויות מגדריות יציבות", ובכדי שההטרוסקסואליות תיוותר כהבנייה חברתית יציבה, היא מחייבת את הרעיון של הומוסקסואליות שנותרת ומשתמרת כדבר מה אסור במסגרת התרבותית. בסוף פרק 2 של "צרות של מגדר" ג'ודית באטלר מצביעה שוב על הפרודקטיביות של הטאבו על גילוי עריות – חוק שיוצר ומווסת את ההטרוסקסואליות המותרת וההומוסקסאוליות האסורה, שאף אחת מהן אינה קייימת לפני שהחוק יוצר אותן.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות