"תשומות ערכיות לתהליך העלייה והקליטה בשנות ה-90"/ תמר הורוביץ
על פי תמר הורוביץ עליית שנות ה -90 הייתה נקודת מפנה בתולדותיה של א"י. כעשרה אחוזים מתושבי מדינת ישראל כיום הם אזרחים חדשים.
מאפייני עולי ברה"מ לשעבר בגל עלייה זה: אוכלוסייה עתירת הון אנושי – השכלה על תיכונית, משפחות קטנות חלקן חד הוריות, מוטיבציה לעלות ארצה מתוך סיבות מעשיות ופחות מסיבות אידיאולוגיות.
מאפייני עולי אתיופיה בגל עלייה זה: אוכלוסייה מסורתית שהגיעה מארץ מתפתחת, רמת השכלה – נמוכה, המבנה המשפחתי דומה לדפוס משפחה אפריקנית והמניע לעלות ארצה היא ערכי- דתי.
גל עלייה זה, הגיע בעיצומם של תהליכי שינוי בישראל, החברה רגועה מבחינת המתחים בין העדות, השסע העדתי הצטמצם, חברה פחות קולקטיבית ויותר אינדיבידואליסטית, חברה פחות ציונית ואידיאולוגית ויותר פרגמאטית.
חוק השבות: זו המסגרת החוקית לקליטת עלייה בישראל. הוא מקנה זכות להשתקע בישראל לכל יהודי, פרט לאדם העלול לסכן את בריאות הציבור ובטחון המדינה. יהודי הכוונה למי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר כולל את משפחתם ובני זוגם עד דור הנכדים. עליית אתיופיה בשנות ה-90 העלתה את חוק השבות על סדר היום. אתיופים יהודים שהתנצרו המכונים "פלשמורה" לא עלו בהגדרת חוק השבות, בעקבות כך הוחלט שמי שיבוא אם הוכחות כי הוא אינו פלשמורה יעלה לארץ לפי חוק השבות.
הקשר בין פזורה למדינת ישראל: עם הקמת מדינת ישראל הגיע קץ הגלות ונוצרה סינתזה בין לאומיות יהודית מדינית בא"י לבין חיים יהודיים בתפוצות. בעקבות כך עלתה שאלה האם הפתרון הציוני הוא המועדף לעם היהודי. היחס בין ישראל לתפוצה מתגלם גם במניעי ההגירה לישראל. הגל הקודם התאפיין במניעים אידיאולוגיים לאומיים, ואילו עליית שנות ה-90 אינה החד משמעית מבחינת מניעיה ואין בה מניע שליט. ניתן להסיק מכך שבברה"מ לא ניכרת מגמה חד כיוונית של הגירה לישראל או לארצות אחרות ושל חיסול פזורה. במקביל מבצבצים ניצנים של חיי קהילה יהודית עצמאית, בעלת זיקה לישראל שאינה רואה בציונות פתרון בלעדי לעם היהודי.
פלורליזם מול טמיעה: נושא זה מתמקד במקום המהגר בחברה חדשה ובדמות החברה הרצויה.
מגמת התפתחותה של מדינת ישראל היא לעבר דגם של חברה פלורליסטית מתונה אך מוקד החברה וערכיה המרכזיים הם אלו שגובשו בימיה הראשונים של המדינה. כיום בישראל קיימת סובלנות גדולה אך עם זאת אינה מנסה לבנות קבוצות אתניות בעלות תודעת ייחוד ובידול. בגל ה עלייה זה נשחק חשיבותו של המושג "קליטה תרבותית" והיא לא עמדה במרכז סולם העדיפויות של המדינה. העלייה מברה"מ ראתה את עצמה יותר יהודים מאשר ישראלים, הם מתמזגים עם הישראלים בתחומים השונים אך עם זאת מבקשים לשמור על ייחודם הקבוצתי (גישה פלורליסטית). לעומתם, עליית אתיופיה מנסים לקבל את ערכי המדינה אך בשל השוני התרבותי הגדול, תהליך זה יותר איטי. עם זאת, יחסם של הקולטים אל העולים החדשים מביא לזרות ולנטייה להסתגרות שלהם בתוך עצמם ומהווה מכשול על קליטתם התרבותית והחברתית.
תפיסת שוויון העדפה והעדפה מתקנת : נושא השוויון התעורר בשני הקשרים, האחד בין ישראלים ותיקים לעולים חדשים והשני בין העולים לבין עצמם. מדינת ישראל שמה ליעד את קליטת העלייה ומראשיתה נדרשים הישראלים לסייע בכך ולהתאזר למאמץ חברתי וכלכלי כאחד. בעליית שנות ה-90 היה ניתן לראות בשחיקה בנכונות הסיוע שראשיתו במאבק על מיקום עבודה ובמעמד הכלכלי והמקצועי. דבר נוסף שעלה על הפרק הוא שוויון בין עולים לבין עצמם, לגבי האתיופים ננקטה מדיניות של העדפה מתקנת, כדי שישתלבו בחברה טוב יותר מבחינה כלכלית וחברתית המדינה סייעה להם ברכישת דירות והשכלה במרכז הארץ כיוון ששם הסיכויים להשתלבות גבוהים יותר.
התערבות ממשלתית מול כוחות השוק: מאז קום המדינה ועד שנות ה-80 הופעלה מדיניות קליטה של התערבות ממשלתית נכבדה. עם עליית שנות ה-90 גרסה הממשלה מדיניות כי יש לאפשר לכוחות השוק לפעול את פעולתם זאת באמצעות קליטה ישירה המאפשרת למהגר לבחור את מקום מגורו וסל קליטה. כעבור שנתיים ראו כי שיטה זו משאירה שוליים רחבים שמעמס ההוצאות כבד עליהם וחוסר שביעות רצון ולכן המדיניות התגמשה והוחלט להעניק תמיכה ממשלתית רק בשלבים הראשונים לקליטה ורק לאוכלוסיות מיוחדות.
פיזור אוכלוסין מול ריכוזים: המטרה המדינית של פיזור טריטוריאלי מתנגשת עם מטרת המיזוג החברתי והתרבותי. שאלת המרכז והפריפריה עלו מחדש עם עליית ה-90 כדי לא לחזור על טעויות העבר. משרד הקליטה החליט כי תיתן עידוד לעולי אתיופיה להתיישב במרכז הארץ לשם נקודת זינוק טובה יותר, העדפה מתקנת זו יצרה ויכוח בקרב האתיופים כי יש לאפשר את העידוד גם בפריפריה. הנושא כולו של מרכז ופריפריה טעון מבחינה ערכית ונידון עד היום כל פעם מחדש.
מדיניות מגובשת או חלקית: רב התחומיות של נושא העלייה וריבוי הרשויות שמטפלות בנושא זה גרם למצב של מדיניות חלקית. במדיניות הקליטה התבטאה חלקיות הן בתחום המעשי והן בתחום החברתי – תרבותי. חלקיות זו גרמה לבלבול ומבוכה בקרב העוסקים בעלייה ובעולים עצמם שנטו לבריחה למסגרות מוכרות של תרבות מוצאם.
ישנם 3 דגמים של תשומות ערכיות בתהליך העלייה והקליטה –
1. 1950-1967 , "דגם הטמעתי", דגם זה שולל את הגולה ופותח את שערי המדינה לכל יהודי. העלייה היא ברובה ציונית, המדינה אחראית לביצוע הקליטה והיא שמשדרת את הערכים שנועדו להטמעה.
2. 1967 ומשך שנות ה-70, העלייה נתפסה כאתגר בקרב החברה הישראלית, שררה אידיאולוגיה ציונית בארץ ונטייה נמוכה לשלילת הגולה, חוק השבות הורחב והמדינה נתפסה כאחראית לקליטה כלכלית וחברתית ושמה דגש על שוויון בין עולים לעולים לישראלים.
3. עליית ה-90 ועד היום, ישנה לגיטימציה לגולה, חוק השבות התרחב יותר, התייחסות קולקטיבית לעולים ופחות אינדיבידואליסטית, מדינה מתערבת פחות ונותנת לכוחות השוק לפעול ומנסה להפעיל את ההעדפה המתקנת על האתיופים.
ישראל חברה פלורליסטית מן העבר, פחות אידיאולוגית כלכלתה של מדינת סעד וכלכלה קפיטליסטית. עליית שנות ה-90 ברובה היא עליית פליטים. בקרב הישראלים הותיקים שוררות דעות קדומות ותחושת תסכול שמתגברת עם הזמן. קווי ההתפתחות של תהליכי קליטה של העולים בשנות ה-90 הוא הדין לגבי התפתחויות בחברה הישראלית עצמה.
"תשומות ערכיות לתהליך העלייה והקליטה בשנות ה-90"/ תמר הורוביץ
ראה גם:
בעיות ואתגרים בקליטת עלייה בישראל