חברה ופוליטיקה בישראל: ישראל – מדינה יהודית דמוקרטית ושל אזרחיה / מרדכי קרמניצר
בשיח הישראלי בשנים האחרונות ישנה תופעה של שיח עצמי, שבו אין "אחר" – וזו תופעה שנקלעו אליה שני הצבורים החיים במדינה, היהודים והערבים: קיים רק "אני", התביעות שלי שרק להן יש מקום. כמו כן, שני הצדדים לא שומעים את עצמם כפי שהם נשמעים באוזניו של ה"אחר", הצד השני. זהו אכן מצב קשה להעמיד את עצמנו בנעליו של ה"אחר".
נוסחה אשר התעצבה בשיח החוקתי הישראלי של "מדינה יהודית ודמוקרטית" יכולה להיות נוסחה מתקבלת על הדעת, אם מבינים את המשמעות של המושג "דמוקרטית". עקרון היסוד לדמוקרטיה זה שוויון האזרחים בינם לבין עצמם. אז הרי שמדינה דמוקרטית היא גם בהכרח מדינה המחייבת שוויון בין כל אזרחיה.
על פי סקר שהתפרסם במכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2003, ניתן להצביע על תמונה כללית כי יותר ממחצית אזרחי ישראל היהודים מתנגדים לקיום שוויון זכויות מלא בין ערבים ליהודים, ו רוב היהודים חושבים שצריך להיות רוב יהודי בהחלטות גורליות של המדינה, ויותר ממחצית חושבים שצריך לעודד הגירת ערבים מהארץ. ובנוסף, רוב היהודים מכחישים את קיפוח ערבי ישראל. הערבים גם כן רואים במושג של "מדינה יהודית ודמוקרטית" כמושג בעל עדיפות ליהודים.
ניסיון לשמוע את עצמנו באוזניים של ה"אחר" ניכר בניסוח המונח "מדינה יהודית" בחוקי היסוד בשנת 92, לעומת המונח "מדינתו של העם היהודי". בדיונים עלה כי "מדינה יהודית" הוא מינוח שפגיעתו בערבים קטנה יותר. אז זוהי דוגמה מהמאה הקודמת.
לאור העמדות ש"מדינה יהודית ודמוקרטית" היא מדינה הנותנת עדיפות לאזרחיה היהודים, חייב להיות תיקון חוקתי שיעמיד את המושג באופן ברור לכול, וזאת על פי הרקע של אי-הבנת המונח על ידי הציבור.
מדינה יהודית היא:
א. מדינה בה העם היהודי מממש את זכותו להדרה עצמית לאומית, מדינה יהודית בשל המורשת היהודית, התרבות והדת היהודית. עם כל אלו, משהו נלקח מן הציבור הערבי – אדם ערבי לא יכול להיות כאן בן בית על פי הגדרה זו. יש פגיעה בשוויון, ולכן על המדינה ורשויותיה מוטלת החובה המוחמרת לנהוג בשוויון במיעוט הלא יהודי. (אז בין לומר דברים כאלו ולהוציאם לפועל יש מרווח עצום).
ב. לדעת קרמניצר, ישנו קשר הדוק בין העובדה שהמיעוט הפלסטיני הוא מועט בזכויות שוויון, לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני החיצוני. לדעתו, המדינה היהודית זקוקה למדינה פלסטינית לצדה. קשה להגן על מדינת לאום יהודית תוך התכחשות לזכותם של הפלסטינים למדינת לאום פלסטינית. התביעה הפלסטינאית לזכות לקיום לאומי בתוך מדינת ישראל רק מתחזקת – זאת על ידי העדר מדינת לאום פלסטינית. לכן יש אינטרס יהודי מובהק בכינונה של מדינה פלסטינית – וזאת בנוסך לצורך לשים קץ לכיבוש ולשליטה בחייו של עם אחר.
ישנם בעיות בתקשורת בין הציבור היהודי לבין הציבור הערבי אשר צריך לקחת בחשבון:
האחת, הרוב היהודי אשר מקפח צריך למצוא לעצמו צידוקים לעשות זאת. זה מתבטא בנטייה שיש לבני אדם להיות צודקים. ולכן טבעי שמי שעוסק בקיפוח יעסוק במקביל בבניית צידוקים לקיפוח: החל מהכחשת הקיפוח – וכך אם "אין" קיפוח, אז אין מה להצדיק, ועד לכך שאם יש קיפוח, אז ייעשו מאמצים גדולים למצוא הסברים וצידוקים לקיפוח.
בנוסף, מכיוון שאין שוויון חובות כמו חובת השירות הצבאי, לא מגיע לאזרחים הפלסטינים שוויון זכויות, זו טענה חסרת טעם. ההחלטה לא לגייסם היא החלטה של מדיניות הממשלה, ולכן לא ניתן להתייחס אליה כאל יחס מפלה. צידוק נוסף שמחזק את ההפליה לרעה כי הציבור הפלסטיני הוא ציבור של אויבי המדינה, ואין שום ספק כי היחס של הרשויות כלפי הציבור הפלסטיני תורם לעיצוב התפיסה הציבורית היהודית כי הפלסטינים הם האויב.
דוגמה ליחס כזה מצד הרשויות: אירועי אוקטובר 2000 כאשר ממשלת ישראל ומשטרת ישראל התנהגו אל האזרחים הערבים המפגינים כמפרי סדר, ולא כאל אזרחים מפגינים ומפירי סדר, אלא כאל אויב. כמו כן, האופן שבו התקשורת הישראלית מטפלת ומציגה את הציבור הפלסטיני תורם לכך שהציבור היהודי תופס אותם כאויבים.
הנקודה השנייה נוגעת בעניין שהמיעוט הפלסטיני מתקשה להשלים עם התבוסה שהובס והוא מפצה את עצמו על מצבו בתחושה של עליונות מוסרית כמי שתופס את עצמו באופן חזק כקורבן אולטימטיבי לעוול גדול: וכך יש מי שדורשים עבורם את הצדק הטוטאלי, המתעלם מ"האחר".
חלק מהציבור הפלסטיני עבר מהתביעה לשוויון אזרחי שכשל, לתביעה לשוויון על בסיס לאומי. התביעות הללו מאיימות על הציבור היהודי ובכך הן מקטינות את הנכונות היהודית לממש שוויון זכויות אזרחי לפלסטינים הישראלים.
מה קשה לאוזן הפלסטינית? מה קשה לאוזן היהודית? המונח "ישראל – מדינתו של העם היהודי" קשה מאוד לפלסטינים. ניתן להסיק ממנו כי ישראל היא המדינה של כל היהודים כולל היהודים בתפוצות. כאשר עולים רעיונות שיהודי התפוצות יקבלו מעמד בהכרעת הפרלמנט הישראלי, בהחלטות פוליטיות ישראליות, הם הרעיונות לא מוצלחים אשר עלולים להישמע רע לאוזן הפלסטינית, ומתוך רגישות לאזנם, יש להתנגד אליהם. הן אנטי-דמוקרטיות בעליל.
חלק מהדיבורים שנשמעו לאחרונה לטובת מודל "שווה אבל נפרד" בעקבות פרשת קעדאן, לפיו מוצדק להוריד את ערך הדירות של יישובים יהודיים בגלל שגרים שם ערבים – נשמעים כדיבורים גזעניים. ואם הם נשמעים כך לאוזן המחבר, בטח שלפלסטינים זה נשמע כך ואף יותר גרוע.
ישנם דיבורים הקשים לאוזן היהודית, כגון דיבור פלסטיני השולל את הלגיטימיות של העם היהודי לממש את זכותו להגדרה עצמית לאומית. עולות שאלות כגון, "למה בעצם שלא ינסו לחתור תחת יסודותיה של המדינה הזו ולפגוע בה בדרכים שונות?". זאת עולה כאשר הפלסטינים חיים תחת העוול הטוטאלי. כמו כן קשורים לתחושה זו המנהיגות הפוליטית הפלסטינית, לפיו המדינה הזו אינה יצור לגיטימי.
לדיבורים כאלה יש גם השלכות גם בתחום החינוך לאזרחים הפלסטינים. כלומר, מתן אוטונומיה לאזרחים הפלסטינים בתחום החינוך, האם הם יחנכו את הצעירים להעדר לגיטימיות של המדינה?
לדעת המחבר, אחד השיקולים שהפלסטינים צריכים להביא בחשבון, עם כל הקושי בעניין, זה כיצד לא לדחוק לפינה את הציבור היהודי שכן תומך בשוויון ובו-קיום ולהפך, לחזק אותו ולא להניח לו להרגיש שהוא פועל ללא טעם.
מדינה אחת על כל השטח: אפשרות של מדינה אחת על כל השטח אינה מציעה תנאים אף לא מינימאליים לדמוקרטיה. הדרך להגיע למדינה דמוקרטית היא הדרך של הפרדה, לצאת מהמצב של שליטה בפלסטינים, להקים מדינה פלסטינית באמת והגשמת ערך השוויון – המופר באופן בולט בתוך מדינת ישראל. זהו דגם שידרוש לפנות מתנחלים מה שמהווה בעיתיות.
מחויבות לשוויון: ישנו חיבור אינטרסים בין חלק מן הימין הישראלי לבין חלק מהציבור הפלסטיני הנובע מחוק השבות. הצדדים הללו מביאים לדוגמה את חוק השבות המפר את הדמוקרטיה ואת עקרון השוויון. ואם אין שוויון בנושא השבות, אז אי-שוויון זהו דבר מותר, אפשרי ומקובל, אך צריך לחשוב כיצד מגשימים את ערך השוויון כמו שבספרים. בסופו של דבר, זה לא מספיק שחוק השוויון כתוב בספרים, כדי להשיג שוויון אמיתי בחברה זה ערך שצריך תחילה להתקיים בתודעה של האנשים. מדובר בשינוי שצריך להתחולל בראש ובראשונה אצל היהודים. אך השינוי לא יקרה אצל היהודים אם היהודים יראו במיעוט הפלסטיני פוטנציאל חתרני תחת קיומה של המדינה. העובדה שישראל לא נוהגת בשוויון עד היום, זה לא מחייב שזהו מצב קבוע מראש – שנגזר עלינו להתמיד במצב הזה לנצח.
זכות השבות: הסיבות להתנגדות היהודים לשיבה של פלסטינים לבתיהם:
א. בחלק מהבתים גרים אנשים והשאלה הנשאלת מה יעלה בגורלם?
ב. לא ניתן לקחת דוגמה ממקום אחר, כי שיבה כזו כמעט ולא התקיימה בעולם.
ג. היחס שצפוי לאנשים אשר עתידם לבוא לכאן יהיה מזהיר: מחנות פליטים, תנאים רעים, יחס עוין מהמדינה. לכן לא ניתן לצפות שיהיה להם יחס חיובי כלפי המדינה, הרי שהפלסטינים החיים בתחושה שהמדינה הזו עשתה להם עוול ותמשיך בכך, טבעי שיהיה להם יחס עוין למדינה.
ד. במדינה שבה העם היהודי מממש את זכותו למדינה משלו, נדרש לכך להתייחס בכבוד, בהגינות ובשוויון למיעוט הערבי. אך היהודים לא יסכימו לסידורים שיהפכו את המדינה הזו למדינה עם שאין בה רוב יהודי (מדינה כזו לא תוכל להיות מדינה).
והערה על סמלי המדינה: מדינה יהודית זהו האפיון של הכרזת העצמאות. אך מבחינת סמלי המדינה ישנה בעיה מבחינת הציבור הפלסטיני, אך מעט מאוד אזרחים, סמלי המדינה מדברים אליו. באופי היהודי יש פגיעה בתחושת הבית של הציבור הפלסטיני. היהודים צריכים לכפר על הפגיעה הזו על ידי הגשמה של שוויון אזרחי מלא. איננו עושים זאת, וזהו נתון מדאיג של מציאות חיינו וחובה עלינו לשנותו.
ראה גם:
ראשית הסכסוך בין יהודים וערבים בישראל
