שקיעת המפלגות והפריחה הסקטוריאלית/ משה ליסק
עם הגעת העלייה הראשונה התהוו שסעים על רקע עדתי: בין המזרחים לאשכנזים. כאשר כל צד היה מורכב מכמה קבוצות ולצד המזרחי היו הרבה יותר תתי קבוצות- יהודי ספרד , דוברי לאדינו וכן הלאה. כל הקבוצות הללו היוו את אנשי ה"ישוב הישן".
העלייה הראשונה ב 1882, היא זו שהיוותה את השינוי האידיאולוגי, שינוי בתפיסה. אם עד עכשיו היו בארץ את הישוב הישן שהורכב ברובו מקבוצות מזרחים, ובאופיים דתיים. עכשיו עלתה לארץ עלייה מאירופה שבאה מחיבת ציון, עם מטרה לעבד את האדמה, להתחיל בחקלאות בארץ.
רק עם העלייה השנייה נוסף המימד הפוליטי. עלייה זו היא שהצמיחה את תנועות "הפועל הצעיר" וכל יתר התנועות המקדימות את זמנן. הפריחה הזאת מתאפשרת תחת המנדט הבריטי, תרבות פוליטית. כעת היה צורך להגדרה מגזרית (סקטוריאלית) חדשה- לא דתיים ותרבותיים אלא במונחים אידיאולוגים פוליטיים.
מאמרו של ליסק, "שקיעת המפלגות והפריחה הסקטוריאלית", דן בשקיעת המפלגות במדינת ישראל לאורך השנים ועד למצבן כיום. כאשר יש להבין כי בתחילה המפלגות הן שנחשבו כמעצבות מדינת ישראל שקיימת כיום ובזכותן זה עבד. הסיבה לשינוי באופי המפלגות הן מלחמות, ועליות המוניות. ישנם 3 קריטריונים לבחינת שינוי מעמדן של מפלגות בארץ:
- היקף תפקוד והתפרשות ממנה והלאה- בכמה אפיקים נוגעת המפלגה,האם שליחיה עושים זאת בהתנדבות או בשכר. זה קשור בשירותי סעד, חינוך תרבות.
- רמת המיסוד של הפעילות המפלגתית- מנגנון קבוע של תפקידים וחלוקתם תעיד על רמת מיסוד גבוהה והפוך.
- טיב קהל היעד המרכזי- יש שמגייסים אנשים למען תחרות ויש כאלה ששומרים על איכות אנשיהם מבחינה אידיאולוגית, ומקפידים בבחירתם. לכאן או לכאן ניתן להסיק את המסקנות בדבר איזה מפלגה תהייה מוצלחת יותר.
שנות ה- 20 של מדינת ישראל הן ההתחלה הפוליטית שלה. החל בתנועת הפועלים והקמת ההסתדרות. בשנות ה-30 היה איזון בין האידיאולוגיה הפוליטית לבין מתן השירותים לחברי המפלגה. שנות ה- 30 היו הצלחה מכיוון שכל מיני סקטורים שונים ומגוונים הלכו אחרי תנועת הפועלים. עם זאת בגלל טיפול פנים מפלגתי לקוי וכל 3 הקריטריונים שהוזכרו לעיל, צמחו מפלגות דומיננטיות- מפא"י, מזרחי, רוויזיוניסטים וציונים כלליים.
ראשית גוויעת המפלגות ובראשן ההגמונית ביותר- מפא"י הוא עם העלייה ההמונית בשנות ה- 50. הפרדוקס הוא שבתקופה זו יצרו המפלגות תלות כל כך עמוקה עם העולים. אך הייתה זו תקופה של מניפולציות- הכל למען כוחה של המפלגה.
מה שלמעשה קרה היה שהיה לחץ אידיאולוגי על אנשים שלא האמינו במצע מפא"י לדוגמא, וגם כוח מפלגת העבודה הולך ונחלש. דוד בן גוריון כבר לא היה אותו דבר. זא"מ כל הזיוף הזה הלך והוריד את כוח המפלגה. למעשה העלייה הגדולה והמגוונת הביאה את מפא"י לחרוג מהאידיאולוגיה שלה, וכך היא לא הזדהתה עוד עם סקטור ספציפי. מה גם שהממשלה ניסתה לאחות את כל השסעים האפשריים ומנעה עוד התבדלות של סקטורים כאלה ואחרים שהיו מתבלטים בעיקר בדיוני ציבור נרחבים. בסופו של דבר נעלמו המפלגות וחירות לדוגמא התפרקה.
המפלגות היחידות שהצליחו לשמר את האידיאולוגיה שלהן היו המפלגות הדתיות. אבל בתקופה הזו היה ממש גל "חזרה בשאלה".
מה שמאפיין את שנות ה 70-80 הוא שאין אף מגזר שמיוצג ע"י מפלגה אחת מלבד החרדי. לכן היה צורך להתאמת המפלגת למרבדי חברה שונים ומגוונים. הבקרה על המפלגות למרות זו היא שהורידה את רמת השחיתות, מה שהביא בסופו של דבר להיחלשותה של מפא"י בין היתר בגלל פרשת לבון ולאחר מכן בשל פרישתו של דוד בן גוריון והקמתו את רפ"י.
סימן נוסף להיחלשותן של המפלגות הן התנועות החוץ פרלמנטאריות שקמו הן ממחאה כמו על מלחמות או בעקבות אירועים גזענים- עדתיים (ואדי סאליב, הפנתרים השחורים וכו').
שכן בסופו של דבר המפלגות לא הצליחו להתמודד עם שלל הבעיות הללו ולכן קמו התנועות הללו.
החל תהליך שבו כריזמת המנהיג היא החשובה ביותר,לא הסמלים שלשמם קמה המפלגה ולא האידיאולוגיה. כך לדוגמא בן גוריון הוא שהתחיל בזה ובגין הוא שהמשיך בזה בצורה רטורית ראויה לשמה. דברים אלה הביאו למיקומם של המוסדות המפלגתיים אל מאחורי המנהיג.
הדבר הביא לכך שלמעשה התנועות החוץ פרלמנטאריות היו יותר חזקות מן המפלגות בשלטון, בשל אחידותן האידיאולוגית, וזהותם החברתית. כך היו מצבים בהם התנועות הללו השתלטו על מפלגות- כך לדומא על מפד"ל ונוצרה מפלגת מימד. הסיבות לפילוג בתוך המפלגות הוא החוסר טיפול בסכסוך הערבי –יהודי.
עוד סיבות לנפילת המפלגות היא קבלת ההחלטות הכלכליות בפורום הממשלה, התאחדות הכלכלנים וההסתדרות ולא בכנסת. עוד פרשות התחוללו בענייני כסף, לכל מפלגה שהיה כסף הייתה שותפה להחלטות הכלכליות. ברגע שהעבודה לדוגמא איבדה מכוחה הכלכלית, היא יצאה ממערך קבלת ההחלטות שלה.
אחד מהגורמים החשובים בירידת כוחן של המפלגות היא התקשורת הישראלית שחוללה מהפך. עד כה היא הייתה כלי בידי המפלגות לייצוג האידיאולוגיות שלהן ולכל מפלגה שכיבדה את עצמה, היה ביטאון אשר משקף את האינדוקטרינציה האידיאולוגית שלה. כעת התקשורת חיסלה כל גורם אפשרי החל מהביטאונים וכלה בעיתון "דבר" עיתון ההסתדרות הידוע.
כיום התקשורת לא שייכת למפלגות היא שייכת למשפחות. כל כתב הוא מומחה בתחום מסוים. גם הסיקור הקיים היום הוא על מנת לגרום סכסוכים ולאו דווקא לייצג ולסקר באמת את המתרחש בעולם הפוליטי. יש לציין כי כל זה נכון למעט המחנה החרדי/דתי.
השיא התקשורתי הוא חשיפת שחיתויות בסדר גודל כזה שלא היה בחמישים שנות מפא"י. עוד דבר שיכול להעיד על המפלגות הקיימות כיום.
סיכום המאמר הוא הצפי של הבחירות של 1996 בתור צרה גדולה שתפיל את המפלגות הללו עם זאת הוא רואה בכך עתיד למפלגות הקטנות לעלות. ומעודד אותן להתפתח בצורה הסקטוריאלית הישנה- כמו הקמת תנועות לעולים חדשים, לימוד בשפה רוסית ולא תוך כור היתוך.
שקיעת המפלגות והפריחה הסקטוריאלית/ משה ליסק
