סיכום מאמר: המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטוראליות /גיורא גולדנברג

המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטוראליות (1992)/גיורא גולדנברג

המערכת המפלגתית

ב-"המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטורליות גיורא גולדברג מצטט את את בלונדר שמגדיר מהי מערכת מפלגתית: "התבנית הקיימת במדינה נתונה כתוצאה מתביעות חוקיות ומן ההשפעה לטווח ארוך שיש למפלגה אחת על האחרות." ישנן 2 רמות של השוואה בין מפלגות: השוואה בין מערכת מפלגתית בתקופות שונות והשוואה בין מדינות שונות.

ישראל מסווגת כמערכת רב-מפלגתית עם מפלגה דומיננטית (מפא"י). כל עוד לא הסתיימה הדומיננטיות אין אפשרות לחילופי שלטון. שלושה תנאים לדומיננטיות: א. במשך 3 מערכות בחירות רצופות, יתרון של 10% במספר מושבי הפרלמנט על-פני המפלגה השנייה בגודלה. ב. הכרה של הציבור בכוח המפלגה, המפלגה מזוהה עם תהליכים חברתיים משמעותיים. ג. אופוזיציה מפוצלת – אין בכוחה להציע חלופה לשלטון.

ניתן לחלק את המערכת בישראל ל-6 תקופות:

1. 1897 – 1919 : צמיחתה של המערכת המפלגתית. פעילות של קבוצות אינטרס בעלות אופי רעיוני או כלכלי. 8 מפלגות שנתנו מענה לשסעים מעמדיים, דתיים ועדתיים. נק' חולשה – לא ידעו לנצל הון לכוח פוליטי.

2. 1919 – 1935 : חתירה לדומיננטיות. בעקבות ההצלחה הבולשביקית ב-1917 וגל העלייה השלישי, שהיה בעל אופי פועלי, הוקמו ב- 1919 אחדות העבודה וב- 1920 ההסתדרות הכללית. שני ארגונים אלו תירגמו הון ציוני שהוזרם, לכוח פוליטי ולהבטחת שליטה על מקומות עבודה. מפלגות אלו התאחדו ב- 1930 למפא"י שהייתה למפלגה הגדולה ביותר התורמת לפיתוח מואץ של הישוב בארץ ישראל. בכדי להשיג מעמד של מפלגה דומיננטית הייתה חייבת מפא"י לכבוש את המרכז הפוליטי, ירדה ממעמדה כאליטה ופנתה לכל שכבות האוכלוסייה.

3. 1935 – 1965 : תקופת הדומיננטיות. מפא"י שימרה את מערכת הבריתות שלה. עיקר התחרות בין המפלגות הקטנות לבין עצמן (כולם רוצים להיות עם מפא"י בקואליציה). המפלגה זוהתה עם הקמת המדינה ולא ניתן להפריד ביניהן. גורם נוסף – אישיותו של בן-גוריון. אך ב-1965 פיצול במפא"י על רקע סכסוכים פנימיים בין ההנהגה הותיקה לצעירי המפלגה.

4. 1965 – 1973 : כרסום בדומיננטיות. מפא"י לאחר מלחמת ששת הימים משלמת את המחיר על איבוד זהותה ועל היחס שנתנה למפלגות האחרות בתקופת שלטונה (תחושה של כל יכולה). "חרות" – אופוזיציה ראויה. 1967 – בעקבות משבר יום כיפור מוקמת ממשלת אחדות לאומית. אמנם הניצחון הושג אך העובדות שנוצרו בפועל עזרו לכרסום הדומיננטיות. כיבוש השטחים, שהיה כורך אסטרטגי, הגשים את האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית וצירוף חרות לממשלה הקנה להם מוניטין רב בעיני הציבור. חווית מלחמת ששת-הימים  נתפסה כעת כחוויה המרכזית בחיי המדינה (ולא הקמת המדינה). בבחירות 73 מאפייני הדומיננטיות נעלמו (10% יתרון במושבי הפרלמנט), המערך אמנם נשאר בשלטון אך לא היה דומיננטי עפ"י הגדרה. הוא איבד הכוח לקבוע את "חוקי המשחק" והשפעתו על המפלגות הקטנות הצטמצמה.

5. 1974 – 1981 : תקופת הבתר-דומיננטיות. מתאפיינת בחוסר יציבות בולט. המערך בשלטון אך נכנע ללחצים חוץ-פרלמנטרים. לקראת בחירות 77 נרקמו בריתות פוליטיות חדשות (דוג': המפד"ל והליכוד). חוסר היציבות נמשך גם לאחר המהפך כאשר הליכוד התקשה להסתגל לתפקיד ההנהגה והמערך התקשה לתפקד בתור אופוזיציה. בחירות 81 שהיו סוערות העבירו את המערכת המפלגתית לעידן חדש הנשלט על ידי מבנה דו-גושי.

6. 1981 – היום : דו-גושיות. הפער בין הרשימות הגדולות, שעמד על 25 מנדטים בשנות ה-60, עמד בשלוש מערכות בחירות רצופות על בין מנדט אחד לשלושה. מצב שכזה מחייב ממשלת אחדות (88). חלוקה פנימית של הרשימות למפלגות קטנות. שימוש גובר במונחים ימין ושמאל. קהל בוחרים הומוגני (זרם/עדה מזוהים עם מפלגה ספציפית).

* שינויים אלו מעידים על דינאמיות גבוהה מאד – בניגוד לנהוג לחשוב. שינויים במערכת המפלגתית לא מושפעים מתאריכים היסטוריים (48-הקמת המדינה, 77-מהפך >אין שינויים במערכת).

היוצרות פלורליזם – מאפיינים ותוצאות:

  1. קיום מפלגות אנטי מערכתיות.
  2. קיום אופוזיציה בילטראלית – מפלגות קיצוניות משני הצדדים שלא מסתדרות ביחד.
  3. תפיסת המרכז הפוליטי.
  4. קיטוב – שסעים עמוקים, קונצנזוס נמוך, מרחק אידיאולוגי גדול.
  5. המרכז נחלש וקולותיו נעים לצידי הקשת הפוליטית.
  6. מאבק בין המפלגות על רקע אידיאולוגי ולא רק על מדיניות.
  7. האופוזיציה לא מועמדת לשלטון.
  8. פוליטיקה של הבטחות יתר (שאין סיכוי לקיימן, הן רק "מאזנות" את המצע השלטוני).

מבנה וארגון.

מפלגות שלד, מפלגות המון ומפלגות נאמנים.

  • מפלגות שלד – קבוצה מצומצמת וסגורה. מאחוריה אליטות מסורתיות המעניקות לה גיבוי פיננסי (ליכוד, צומת, מולדת).
  • מפלגת המון – מושתתת על היקף רחב ככל האפשר. מתאפיינת בבניית מנגנונים חברתיים, לבירוקרטיה חשיבות רבה. המפלגה היא ריכוזית – פעילות בסניפים תחת מרותם של המוסדות הארציים תחת מנגנון המפלגה. מזוהה עם מצע סוציאליסטי (עבודה, מפד"ל) .
  • מפלגת נאמנים (קנאית)- מסירות מוחלטת למפלגה ולערכיה. מאמץ רב מושקע בבניית תאים חברתיים במקומות עבודה. קבוצות בעלות אופי מיליטנטי, פעילות טיקסית, חשיבות רבה לאישיות המנהיג. מזוהה עם מצעים קומוניסטים, פשיסטים (מק"י).
  • למפלגות ההמון והנאמנים נטייה להתעסקות נמרצת בדוקטרינות ובאידיאולוגיה.
  • למפלגות של חרדים מאפיינים של כל 3 סוגי המפלגות.
  • מפלגה אלקטוראלית היא שילוב של מפלגת המונים ושלד. היא מותאמת בחירות ומתעסקת בבניית דעת קהל לגבי הנושאים שעל סדר היום, ולא באידיאולוגיה. היא ממומנת ע"י קבוצות אינטרסים וקרנות ציבוריות.

התאגדות, קהילה ובונד (ג'יימס בונד).

מפלגת התאגדות – סולידאריות נמוכה, אינטרסים אישיים, יחסים קרים. (מזוהה עם מפלגות שלד)

מפלגת קהילה – השתייכות "טבעית", יחסים חמים, תחושת שייכות. (מזוהה עם מפלגות המון)

מפלגת בונד – היחיד נותן עצמו למפלגה שנבנית תחת ערך מסוים או למען מטרה ספציפית. (נאמנים)

* עם העלייה במשקלן של מפלגות ההתאגדות, חלה נסיגה ברמת הסולידאריות – שינוי שלילי בתדמית המפלגות בישראל.

אוליגרכיה מפלגתית. מפלגות עוברות טראנספורמציה משלב שבו העיקר הוא הגשמת האידיאולוגיה לשלב מאוחר בו העיקר הוא הישרדות המפלגה כארגון. תהליך זה מתאפיין בבירוקרטיזציה גוברת, אדישות מצד תומכי המפלגה והפיכת אינטרס המנהיג לשרוד –  לחשוב ביותר. כך נוצרת אוליגרכיה.

מבנה מוסדי. המפלגות בונות מבנה מוסדי בכדי לשמר את יחסי הכוחות הקיימים באמצעות הסדרים בין סיעות. למפלגה ימונה יו"ר (שהוא לא תמיד ראש הרשימה לכנסת) שמנהל את המפלגה כאופוזיציה. לכל מפלגה תקנון על פיו נבחרים, מועצה, יו"ר וחברי מפלגה. כמו כן בעלי תפקידים למוסדות השונים. "חרות" היא דוגמא למפלגה שמספר מוסדותיה גדל במשך השנים, ובעיקר גדל מספר החברים במוסדות. בגין העדיף מוסדות גדולים בעלי מספר גדול של חברים ללא סמכויות ייחודיות וללא תפקידים מוגדרים. גופים כאלה היו נתונים לניווט בקלות יחסית. חלק מתהליך קבלת ההחלטות במפלגות מתבצע בגופים לא-פורמאליים, המצויים בתחרות מתמדת עם המוסדות הפורמאליים על ה"שליטה" במפלגה. במפלגות סיעתיות עניין זה בולט מאד. ישנו סוג שני של גופים בלתי פורמאליים הצומח מתוך מנגנון המפלגה. הסוג השלישי, האופייני למפלגות השלטון, מקורו במנהיגות הייצוגית, ונועד בכדי להתגבר על הקשיים בהשגת שליטה במוסדות הפורמאליים (יו"רים/מזכירי מחוזות, מזכירי סניפי מפלגה, מנהיגי רשויות מקומיות, מועצת פועלים, "פורומים"). היחלשות המוסדות הפורמאליים – בחירת חברי מרכז המפלגה היא לכאורה דמוקרטית אך בפועל ישנה ועדה מצומצמת המורכבת ממנהיגי המפלגה, שעושה סלקציה של המתאימים.

מבנה מנגנוני. בראש הפירמידה ניצבים בד"כ המזכירים הכלליים של המפלגות. ארבע זרועות עיקריות: מחלקות הארגון, השלטון המקומי, הגזברות וההסברה (בתקופת הבחירות – מטה הבחירות). הארגון משמש צינור בין מרכזי המפלגות לבין הסניפים אך אין לו אחיזה איתנה בהם. בנוסף ל-4 זרועות תפעוליות קיימים מנגנונים ייצוגיים – נשים, צעירים, קבוצות עדתיות, ערבים.

היקף התפקוד

ישראל היא דוגמא להיקף פעילות רחב – מעורבות מפלגתית בנושאים שאינם פוליטיים מובהקים: הקצאת מקומות עבודה, התיישבות, קליטת עלייה, בריאות וחינוך, עסקי בנקאות וביטוח, הפצת תרבות (עיתונות מפלגתית, הוצאת ספרים), הספקת דיור, קרנות פנסיה ובתי אבות, רשתות שיווק ומסחר, הגנה וביטחון (ארגונים צבאיים). עם קום המדינה החל תהליך הפוך של "הצטמצמות התפקידים" (דוג': פירוק המחתרות), על ידי המדינה ובעקבות ויזמים פרטיים (עיתונות,שקיעת תנועות נוער מפלגתיות). השינוי המשמעותי: המפלגות אינן מצליחות לגייס תמיכה ציבורית מספקת במדיניות השלטון, מנגנוני המפלגות ומוסדותיהן חדלו להפיץ אידיאולוגיה, איבוד הקו המפלגתי. תדמית המפלגות נפגעה עקב כך שפסקו מלמלא תפקידים מפלגתיים מובהקים כגון ייצוג דעות הציבור והאינטרסים שלו, תיווך בין האזרח לזרועות השלטון. (לקחת אופטלגין ולשתות הרבה מים) .

המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטוראליות /גיורא גולדנברג

חברה ופוליטיקה בישראל

סיכום נוסף של: המפלגות בישראל: ממפלגות המון למפלגות אלקטורליות \ גיורא גולדברג 

סיכומי מאמרים אקדמיים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: