מצוקות באוטופיה: מישוב למדינה/ דן הורוביץ ומשה ליסק
מלחמת 1948 כונתה מלחמת העצמאות. לאמיתו של דבר, השגת העצמאות אינה אלא אחד ממרכיביו של המפנה שהתחולל ב-1948. נלוותה אליה התמורה הטריטוריאלית והדמוגרפית שאפשרה את הפיכת הקהילה היהודית למדינת לאום. חלוקת ארץ ישראל ונטישת התושבים הערבים של מרבית האזורים שהפכו למדינת ישראל ועליית מאות אלפי יהודים תוך חודשים ספורים חוללו תמורות היסטוריות שיצקו תוכן ממשי לריבונות הישראלית. פחות דרמטית הייתה התמורה בתחום המוסדי. בתחום זה ניכרת המשכיות הדפוסים שנוצרו בתקופה שבה כונה הישוב היהודי בארץ ישראל "מדינה בדרך".
אירועי '48 ומלחמת העצמאות העמידו במבחן את כושר הקיום האוטונומי של החברה היישובית ושל הישוב המאורגן, שהיה חוט השדרה המוסדי פוליטי שלה. הסתלקות הבריטים מאחריותם השלטונית ללא מסירת השלטון לרשות יורשת יצרה חלל ריק שנתמלא ע"י המוסדות הפוליטיים של המדינה בדרך. בראש ובראשונה אמורים הדברים בקיומם של ארגונים צבאיים חמושים בלתי חוקיים- ההגנה, הפלמ"ח, הלח"י והאצ"ל שהכינו את עצמם במשך שנים רבות להתמודדות הצפויה עם הישוב הערבי ובבוא התמודדות זו השכילו להשיג הכרעה צבאית מוגבלת שהוציאה מכלל פעולה את הכוחות הערביים המקומיים בטרם החלה פלישת הצבאות הערביים. ההתמודדות הזאת התחוללה כאמור בטרם הוכרזה מדינת ישראל.
ארץ ישראל תחת השלטון המנדט הבריטי הייתה כמעט ללא מכנה משותף תרבותי בין שתי קהילותיה, אשר קיימו ביניהן יחסים כלכליים מצומצמים ויחסים פוליטיים שתווכו ע"י שלטון זר. הקו המפריד בין הקהילות היה אתני, לשוני ודתי כאחד. עם זאת בממד הדתי הייתה הקהילה הערבית מפוצלת בין נוצרים מוסלמים בעוד שבקהילה היהודית הייתה חפיפה בין השיוך האתני, הדתי והלשוני. לשני הצדדים היריבים בארץ ישראל המנדטורית היו מקורות של משאבים ותמיכה פוליטית מחוץ לגבולותיה. אצל הערבים והיהודים כאחד, הייתה התמיכה קשורה בזיקה אתנית, לאומית ודתית לאוכלוסיות שמעבר לגבולות ארץ ישראל המנדטורית.
המציאות הייתה מורכבת יותר, האוטונומיה של הישוב היהודי לא הייתה שלימה, בעיקר בכל הנוגע לחליפין כלכליים. היו אלה בראש ובראשונה חליפין של הון תמורת קרקע. כתוצאה מהממדים המצומצמים של החליפין בין המערכות הכלכליות של שתי הקהילות לא נוצרה ביניהן תלות, אולם בשוק העבודה היו חפיפות חלקיות בין המערכות בענפי הבנייה וההדרים שרוב המועסקים בהם היו עובדים זמניים. גם בשוק המוצרים היה ביקוש של יהודים לתוצרת חקלאית ערבית ושל ערבים למוצרי התעשייה היהודית. היחסים הפוליטיים בין יהודים לערבים היו מתווכים ע"י השלטון הבריטי ששני הצדדים ביקשו להשפיע על מדיניותו. ממשלת המנדט נכשלה בניסיונותיה החוזרים ונשנים למצוא נוסחת ייצוג שתאפשר הקמת מועצה מחוקקת שתכלול את נציגי האוכלוסייה. כתוצאה מכך לא קמו מסגרות פוליטיות ארציות משותפות לשתי הקהילות, ואילו ברשויות המקומיות המעורבות, כירושלים וחיפה, נבחרו מועצות העירייה על בסיס יחס קבוע מראש בין נציגים ערבים ויהודים. מצב דברים זה שיקף הן את הסכסוך הפוליטי העמוק בין הקהילות והן את הניכור החברתי ביניהן. נושאי הסכסוך היהודי- ערבי- העלייה היהודית ששינתה בהתמדה את יחסי הכוחות הדמוגראפיים לטובת היהודים, רכישת הקרקעות, והייצוג הפוליטי – שיקפו עימות בין מטרות לאומיות- קהילתיות מנוגדות בתכלית.
הגידול הדמוגראפי של הישוב היהודי, לא רק במספרים מוחלטים אלא גם ביחס לאוכלוסייה הערבית היה מלווה בצמצום יחסי הגומלין החברתיים עם האוכלוסייה הערבית. הישוב היהודי התבדל יותר ויותר ע"י הפיכת הלשון העברית ללשון דיבור והוראה, תהליכי הפיתוח של המשק היהודי למן העלייה החמישית שצמצמו את המשקל היחסי של הענפים שבהם נזקק המשק היהודי לעבודה ערבית.
החברה היהודית בישראל התגבשה תחת האידיאולוגיה הציונית, שמטרתה הייתה הקמת מרכז לאומי יהודי בדרך של עליית יהודים לארץ ישראל, התיישבותם בה וגיבושם לכלל קהילה תרבותית ופוליטית בעלת יחוד משל עצמה ומידה של אוטונומיה.
עם זאת, מחלוקות חריפות התנהלו בין הזרמים השונים בישוב היהודי לגבי: * עיצוב נורמות ותבניות מוסדיות. * המטרות הלאומיות והגדרת המטרה הסופית של הציונות- הקמת מדינה יהודית ריבונית. * מקומה של הדת בחברה היהודית המתהווה בארץ ישראל.
כאמור, מחלוקות אלו ואחרות הביאו לשסעים אידיאולוגיים, מעמדיים, עדתיים ודתיים- תרבותיים בחברה היהודית המתהווה בארץ ישראל.
אף על פי שהישוב היהודי לא היווה חברה ריבונית, היו לארגונו הפוליטי תכונות משותפות לא מעטות עם מספר מדינות דמוקרטיות קטנות באירופה, שזכו לכינוי דמוקרטיות קונסוצינוליות.
כלומר, הדפוס המעין קונסוציונלי של המערכת הפוליטית של הישוב התבטא במעמדם של מרכזי המשנה שיצרו מעין מובלעות מפלגתיות או תנועתיות שנהנו מאוטונומיה חלקית במסגרת הישוב המאורגן. רישיונות עלייה, פיתוח קרקע והתיישבות הוקצו באמצעות מפלגות לחבריהן ולמקורביהן בתפוצה. עד להקמת לשכות העבודה של הסוכנות היהודית בשנות הארבעים הוסדר שוק העבודה באמצעות לשכות עבודה תנועתיות, שירותי בריאות ניתנו בעיקרם ע"י קופות חולים תנועתיות שהגדולה בהן אך לא היחידה הייתה זו של ההסתדרות הכללית שבאמצעותה בוצע ביטוח בריאות לא רק של חברי ההסתדרות הכללית אלא גם של חברי הפועל המזרחי. אולם הביטוי המובהק ביותר של האוטונומיה של מרכזי המשנה הייתה קיומם של שלושה זרמים חינוכיים: * הזרם הכללי שלא היה תנועתי במובהק אולם שירת בראש ובראשונה את הציבור האזרחי שלא היה מאורגן בהסתדרות הכללית. * זרם העובדים, שהיה קשור בהסתדרות הכללית ושימש אכסניה חינוכית לילדים שהוריהם נמנו על תנועת העבודה למפלגותיה השונות. * הזרם המזרחי ששירת את הציבור הדתי- ציוני בישוב המאורגן. ומלבד זאת התקיימה מערכת חינוכית של הציבור החרדי- אשכנזי וכן תלמודי תורה ששימשו אותם בני עדות המזרח שהיו שומרי מסורת.
בשלושים שנות המנדט נעשה הישוב היהודי למעין מדינה שתשתיתה המוסדית, הנשענת על סמכות ללא ריבונות, הפכה ב-'48 לשלד המערכת הפוליטית של מדינת ישראל הריבונית.
מדינת ישראל ירשה מן הישוב המאורגן תשתית מוסדית- ארגונית, גרעין של כוח צבאי ודפוסי תרבות פוליטיים. ואף אימצה את שיטת המשפט הבריטי ונקבע שהחוק הנוהג במדינה יהיה החוק ששרר בישראל ב- 14.5.1948 למעט החוקים הנוגעים להגירת יהודים ומכירת קרקעות ליהודים.
צרכי ההסתגלות של תרבות פוליטית שהתפתחה בתנאים של קהילה בלתי ריבונית למילוי תפקידה של מדינה ריבונית באו לכלל ביטוי בשורת בעיות שעמדו בפני המערכת הפוליטית הישראלית במעבר מישוב למדינה. הבעיה העיקרית שהתעוררה הייתה הרחבת תחולתו של סמכות המרכז הפוליטי על קבוצות אוכלוסייה וזרמים פוליטיים שקודם לכן לא סרו למרותו, כדוגמת: האוכלוסייה הלא יהודית, נטורי קרתא וחלקים מהעדה החרדית, ארגוניים צבאיים פורשים- אצ"ל ולח"י השייכים לזרם הימני- ציוני, ארגונים צבאיים מפלגתיים- הפלמ"ח. סוגיית הארגונים הצבאיים באו על פתרונם למרות המחלוקות האידיאולוגיות בינהם, והוקם צה"ל המורכב מיוצאי כל הארגונים הנ"ל. סוגיית האוכלוסייה החרדית באה חלקה על פתרונה בהענקת צביון מלא לחינוך הדתי בבית ספרם, ואף הכנסת צביון דתי לחינוך הממלכתי הלא דתי. מלבד אנשי נטורי קרתא שמאז הקמת המדינה ועד היום חיים במעין אוטונומיה משלהם ללא הכרה במדינת ישראל. סוגיית האוכלוסייה הלא יהודית בישראל לא באה על פתרונה, אלא הם נאלצו לסור תחת מרות פוליטית יהודית עד ימינו ולאו דווקא בשלום.
