המיעוט הערבי בישראל: ראשית הסכסוך

ראשית הסכסוך –

בתקופת היישוב, הקונפליקט עם הערבים (ר' המרד הערבי הגדול, שהחל היום, ה-19 באפריל, בשנת 1936) האיץ את ההתארגנות החברתית ואת עיצוב דרכי הפעולה הפוליטית של שתי הקבוצות. לכאורה, אפשר היה לראות בסכסוך מלחמת אזרחים, שכן, שתי הקהילות הללו חיו על אותה טריטוריה והיו כפופות לאותו שלטון מדיני. אלא שמעולם לא נוצרה בין שתי הקהילות האלו מסגרת של שייכות או הזדהות משותפת של אזרחות. לקהילות לא היתה מלכתחילה שפה משותפת, לא מבחינה לשונית ולא תרבותית.

הסכסוך הטוטאלי בין שתי הקהילות נשען על הסוגיה בידי מי יהיה השלטון המדיני בארץ ישראל ולטובת האינטרסים של מי תפעל המדינה. גם היהודים וגם הערבים תפסו את הקונפליקט כ'משחק סכום אפס' (Zero Sum Game, שבו רווח של צד אחד הוא בהכרח ההפסד של הצד השני). לערביי ישראל הייתה התלבטות משלהם בשאלת הזהות שלהם. ואלה ראו בציונות סכנה. ליהודים תושבי הארץ היה קשר אל העם היהודי, הדת והתרבות היהודית ולשפה העברית, ובנוסף, שלטה בהם האידיאולוגיה הציונית. קרי, היהודים ניסו להגדיר את פלשתינה כמדינת היהודים ולנתק אותה מן העולם הערבי.

כתוצאה מהקונפליקט שהלך והחריף בין היהודים לערבים התפתחה תפיסה פלשתינאית והוויה פלשתינאית. להיות פלשתינאי פירושו היה להשתייך לקבוצה שנכבשה, גורשה והוגלתה על ידי היהודים, ושאחיהם הערביים הותירו אותם במצוקתם. ההגדרה של זהות קולקטיבית ערבית היא בעייתית משום שאין שום יחידה ערבית פוליטית או אתנית אחת שאפשר לזהות אותה עם האומה הערבית. המושג ערבים כולל הרבה מדינות, ארצות וקבוצות דתיות ואתניות שונות זו מזו. תושבי עיראק, לוב, מצרים, סוריה או מרוקו הם גם בני המולדת שלהם וגם בני האומה הערבית. לשפה הערבית בכל מקום יש ביטויים אחרים ותרבויות שונות. ערביי ישראל והפלשתינאים מזדהים עד היום עם מקום מגוריהם ועדיין אפשר לשמוע אותם אומרים: 'אני חיפאי', 'אני יפואי', 'אני ירושלמי'. ב-23 המדינות החברות בליגה הערבית יש 255 מיליון איש ערבים. המעניין הוא שהערבים עצמם מבחינים בין ערביי ישראל לבין הפלשתינים הקרויים "ערבים".

הקמת מדינת ישראל, מלחמת השחרור ובעיית הפליטים –

ישראל נוסדה בתנאים של מאבק אלים עם הערבים כשהקבוצה היהודית הבטיחה לעצמה את השליטה על רובו של השטח על פי החלטת האו"ם 181 על קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. התנגדות הערבים לתכנית החלוקה של ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית הולידה את תחילת הלחימה. בלהט הקרבות של מלחמת השחרור ותוך כדי המאבק האלים ברחו או גורשו כ-600,000 פלסטינים מאוכלוסיית הערבים שחיו ב-450 כפרים בשטח שהיה נתון לשליטה יהודית. אלו הפכו להיות פליטים בגדה המערבית, ברצועת עזה, בסוריה ובלבנון. גם המשכילים והעשירים מביניהם עברו להתגורר כפליטים בארצות שכנות ובמחנות פליטים. מספרם של הערבים שנשארו בשטח המדינה היה כ-150 אלף, והיוו כ-20% מכלל התושבים, וב-1949 36% מן הגברים ו-70% מהנשים לא ידעו קרוא וכתוב. האוכלוסייה שנשארה בארץ הייתה בעיקרה כפרית וחיה מבודדת מן האוכלוסייה היהודית, במסגרת חיים מסורתית ורמת ייצור כלכלית נמוכה. חלק מאלה שנשארו בארץ נאלצו לנטוש את הכפרים שלהם לאחר שבתיהם נהרסו והתרכזו בעיקר בגליל.

העליות והשאלה הדמוגרפית –

בעקבות העלייה היהודית ההמונית של שנות ה-50 ירד חלקם היחסי של הערבים באוכלוסייה בשנת 1954 ל-11% ובשנת 1967 גדל שיעור האוכלוסייה הערבית בישראל לכ-17%. לפי פרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בראשית שנת 2000, מנתה אוכלוסיית ישראל כ-6.2 מיליון נפש מתוכם מנו הערבים אזרחי מדינת ישראל כ-967,000 איש והיוו 16% מאוכלוסיית המדינה. 77% מהם מוסלמים, 14% נוצרים ו-9% דרוזים. אזרחים אלה חיים בגבולות המדינה שלפני מלחמת ששת הימים: בגליל, באזור המשולש, בנגב ובערים המעורבות.

המיעוט הערבי בישראל

חברה ופוליטיקה בישראל

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות