יחסי דת ומדינה בישראל

יחסי דת ומדינה: המצב הקיים במדינת ישראל –

בישראל מתקיימת מציאות מורכבת ומעניינת של יחסי דת ומדינה המהווה תערובת בין "דת המדינה" ומודל "הכנסייה הרשמית".

אופייה היהודי של מדינת ישראל והשפעת הדת על המדינה מתקיימת בארבעה תחומים עיקריים:

(1) החוקים, (2) מוסדות הדת, (3) התחום התרבותי-חינוכי, ו- (3) התחום הפוליטי.

בניגוד לדעות רווחות, אין בישראל דת מדינה במובן הפורמלי. המוסדות החוקתיים של המדינה אינם כוללים ביניהם מוסדות דתיים. כך גם אין בסיס חוקתי לתת לדת היהודית או למוסדותיה מעמד מיוחד מבחינת מיסוד או מבחינת הקצאות. ההסדרים בתחום זה נקבעים על בסיס הסדרים חוקיים. במרוצת השנים חוקקה הכנסת שורת חוקים בנושאי דת ומדינה ובהם: חוק השבות, חוק האזרחות, חוק בתי דין רבניים, חוק שעות העבודה והמנוחה, חוק ההסמכה, חוק חינוך ממלכתי, חוק איסור גידול חזיר, חוק הרבנות הראשית, חוק איסור הונאה בכשרות, חוק חג המצות ועוד.

בנושא הקצאות תקציביות מוחל עקרון השוויון, ובג"צ אף החיל אותו על הקצאות לשירותים דתיים במישור שבין יהודים ולא יהודים, כגון החזקת בתי קברות. בג"צ אף החיל את עקרון השוויון בצורה בולטת על הקצאות תקציביות בין הזרמים השונים ביהדות. שוויון פורמלי קיים לכאורה אף בנושא המעמד של בתי הדין הדתיים והמועצות הדתיות. אלה הם גופים בעלי סמכות כפולה – דתית וממלכתית, והמדינה משתתפת במימונם ובהוצאות החזקתם. בפועל יש טענות קשות על מימון לא שוויוני הן בתוך הזרמים היהודיים והן בין יהודים ולא יהודים.

מדינת ישראל משתתפת במימון שירותים דתיים. בישראל יש מערכת חינוך ממלכתית דתית במגזר היהודי המקבלת מן המדינה מימון מלא, ובצידה יש מערכות חינוך דתיות שאינן ממלכתיות, יהודיות ולא יהודיות, שהמדינה משתתפת במימונן באופן חלקי. נושא זה נמצא במוקד מחלוקות מתמשכות הן לגבי תקצוב והן לגבי מבנה המועצות. בעניין זה ההיסטוריה של הדיאלוג בין הכנסת, הממשלה ובתי המשפט לא פשוטה. גם כאן נשמעות טענות לגבי מימון לא שוויוני בין ממסדים יהודיים ושאינם יהודיים. טענות אלה נידונות בתחום הפוליטי ואף בבתי המשפט.

בישראל רבנות ראשית ורבני ערים שהם עובדי מדינה וממומנים על ידה. הם מפעילים גם את שירותי הכשרות המרכזיים (שלצדם סידורים פרטיים או פרטיים למחצה של הקהילות החרדיות). בצבא מתקיימת רבנות צבאית. גם נושאים אלה נמצאים במחלוקת גדולה.  יש ויכוחים על דרכי הבחירה של הרבנים, על הצורך בקיומם של שני רבנים (אשכנזי וספרדי) במקומות מסוימים, על חובתם של הרבנים לחיות במקומות שירותם ולתת שירות לקהילותיהם, ועל נטייתם של חלק מהם לגבות תשלום עבור שירותיהם (שהביקורת מתקיפה את התנהלותם כבזבזנית ומסואבת).

דומה שמיותר לציין של ההסדרים הללו עומדים בסתירה לעקרון חוסר המיסוד. אימוץ עיקרון גורף של חוסר מיסוד הוא לכן לא אופציה אמיתית בהקשר הישראלי.  אבל, כאמור, קשה יהיה להסכים על עקרונות בלי לטפל בבעיות מרכזיות. אלו נוגעות לשאלות מהותיות דוגמת: האם הקולקטיב היהודי הוא רק דת, רק עם (לאום), או צירוף של השניים? מהו היחס בין הדת היהודית ובין דתות אחרות בארץ? מה הוא צריך להיות? מי מכריע בשאלה מהו הקולקטיב היהודי ומי חבר בו או מצטרף אליו? האם ישנה רק דת יהודית אחת או שמא יש קיום לגיטימי לזרמים ביהדות? האם במדינה היהודית חייבים לפעול על פי ההלכה היהודית? האם מדינה יהודית צריכה חוקה לאור העובדה שכבר יש לה חוקה-  תורת ישראל? מה צריך לעשות אדם שומר מצוות אם חוק המדינה מצווה אותו לעבור על מצוות דתו? מהם המודלים האפשריים של יחסי דת ומדינה ומה ההתפתחות ההיסטורית שלהם? מה עמדת הדת היהודית לגבי צורת הניהול של מדינה שיש בה רוב יהודי? ועוד רבות אחרות.

על כל אחת מהשאלות הללו נכתבו ספרים ומאמרים רבים, ועדיין לא ברור אם יש להן או יכולה להיות להן "תשובה אחת נכונה". התשובות לשאלות האלה שנויות במחלוקת עמוקה ובלתי פתירה בין הקבוצות, מחלוקת המחייבת פנייה ל"דמוקרטיה הסדרית" (במקום זו המשברית). במלים אחרות, נראה כי הדרך לשקף את יחסי הדת והמדינה אינו נושא להצהרה חגיגית כזו או אחרת (קרי ניסוחו בחוקה), אלא למכלול הסדרים פרטניים. על אלו נוכל ללמוד משורת סוגיות בענייני דת ומדינה בישראל שנידונו במרוצת השנים.

 

דת ומדינה בישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית

חברה ופוליטיקה בישראל

עוד דברים מעניינים: